1. הרפתקה בהרי החוף של קנדה

שני רכסי הרים גדולים חוצים את קנדה. רכס הרי הרוקיס ורכס הרי החוף. למרות שהרוקיס מפורסמים יותר וזוכים ליותר ממיליון מבקרים בשנה, דווקא רכס הרי החוף הוא הגדול והפראי מבין השניים. בלב הרכס הזה, במקום מנותק לחלוטין מהציוויליזציה הקים מטפס ההרים דורון אראל את גן העדן הפרטי שלו. במקום יש שלוש בקתות עץ הנמצאות על שפת אגם (בגובה 1600 מטר) ומסביב פסגות גבוהות, קרחונים, עמקים אלפיניים פורחים ועשרות אגמים.

קנדה – צילום: דורון הראל

הדרך היחידה להגיע למקום היא במטוס שנוחת על המים בקיץ או על האגם הקפוא בחורף. המקום הוא גן עדן לחובבי הליכה ולמי שמעדיף פרטיות. מסלולי הטיול סביב הבקתות משלבים טיולים בסירות קנו ושבילי הליכה.

הבקתות נמצאות על הגבול של שמורת הטבע הגדולה ביותר של בריטיש קולומביה והן מהוות קרש קפיצה נוח לטיולים בשמורה.

בכל בקתה יש תנור עצים, בית שימוש קומפוסטי ותאורה. על שפת האגם ניצב ג'קוזי שמחומם בעזרת תנור עצים ואפשר לשבת בו אל מול הנוף בשלווה מוחלטת. הארוחות כוללות את כל סוגי האוכל כולל דגים טריים ישר מהאגם ולחם טרי הנאפה במקום.

דורון מציע מגוון רחב של תוכניות טיול, למשפחות ולהרפתקנים. מטיולי יום קצרים בסביבה הקרובה של הבקתות המשלבים הליכה וחתירה בקאנו, דרך מסלולים של "Hut to hut" (טיול מתגלגל מבקתה לבקתה) ועד טיסה אל לב השמורה וטיול של מספר ימים.

מחירו של טיול הוא 220 דולר לאדם ללילה. המחיר כולל לינה, כל הארוחות והדרכה.

www.Nuktessli.com

2. חופשת שיט בין וייטנאם, קמבודיה ונהר המקונג

טיול שייט להיכרות קרובה עם וייטנאם וקמבודיה. ספינת נהר מפנקת וסירות מפוארות של חברת השיט Uniworld מובילות את התיירים בקבוצות קטנות עם מדריך מקומי לסיורים בכפרי הנהר, בתעלות השוקקות חיים, בשווקים הצפים ובערי הבירה התוססות של שתי הארצות המרתקות האלה.

לאורך השייט עוברים דרך אתרי נוף יפהפיים ואתרי מורשת תרבותית כמו מקדשי אנגקור הידועים.

נהר המקונג- צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

במהלך הביקור בוייאטנם יוצאים לסיור רגלי על פני מבנים וטירות צרפתיות קולוניאליות, שטים בתעלות ששימשו את לוחמי הוייטקונג במלחמת וייאטנם, בין השווקים הצפים הידועים, ומבקרים במקדש הר Sam, אתר עלייה לרגל מן הקדושים ביותר בדרום וייטנאם.

בהמשך עוגנים בעיר פנום פן שבקמבודיה ויוצאים לסיור על אופני ריקשה דרך "פגודת הכסף", ארמון מלכותי המצופה בכסף טהור ובו חפצי אומנות, תכשיטים ופסלי בודהה. במהלך הביקור בקמבודיה חולפים על פני "שדות הקטל" הידועים לשמצה מימי שלטון האימים של החמר רוז'. לאחר סיור בכפר דייגים מקומי, חווים שיט שקיעה בנהר הטונלה סאפ עם נופיו היפהפיים, ומבקרים בין המקדשים והאתרים העתיקים המוקדשים לבודהה.

את הטיול מסיימים בביקור בהאנוי, בירת וייטנאם, שם מבקרים באתרים ההיסטוריים והתרבותיים המפורסמים, ביניהם מאוזוליאום הו צ'י מין, "פגודת העמוד האחד", ו"מקדש הספרות" ונהנים משפע של מאכלים מקומיים.

המסלול כולל 5 לילות בווייטנאם, 7 לילות בקמבודיה ועוד 2 לילות בהאנוי. מחיר חבילת שיט בחודשי הקיץ (עד נובמבר) $4,499 – 4,999$ לאדם (המחיר לא כולל טיסות).

www.gordontours.co.il

3. פינוקים בתאילנד

מי שהיה בתאילנד חושב שהתאילנדים הגיעו לשיא בכל הקשור לנפלאות החיים, עד שהוא מגיע לאי קוקוד ולמלון SONEVA KIRI מרשת SIX SENSESS.

האי קוקוד נמצא כ-350 ק"מ דרום מזרחית לבנגקוק והוא חלק משמורת קו צ'אנג, הגדולה ביותר בתאילנד. זהו אזור שעדיין לא נכבש על ידי המוני תיירים.

תאילנד

הנחיתה קלה וחלקה על רצועת חוף צרה ממנה ניתן כבר לראות את בקתות המלון הפזורות לאורך מפרץ פרטי בתוך יער של עצי קוקוס. עוברים לסירה מהירה ותוך דקות נמצאים בכניסה לווילה הפרטית .SLOW LIFE זו הסיסמא של הרשת ומהר מאוד נכנסים לאווירה הרגועה.

הייחוד של המקום הוא ביכולתו להעניק פרטיות ושקט יחד עם שירות ברמה של חמישה כוכבים. בתוך הווילה ובבריכה מרגישים כאילו נמצאים על אי פרטי ולמרות זאת במרחק קצר פזורות שש מסעדות גורמה, מרכז ספא מהמובילים בעולם, ועוזר אישי העומד לרשותך לכל אורך השהייה.

לפנות ערב מוצאים האורחים את עצמם מרחפים בתוך סל קש פרטי בגובה של 12 מטר בין העצים, לארוחת ערב במסעדת ה-   TREETOP של המלון. ה"שולחנות" הם סלי ענק תלויים והמלצרים גולשים על טרפז ענק ומגישים ארוחת גורמה לחוויה קולינרית של פעם בחיים.

מחיר חבילה של 7 לילות בחודש ספטמבר בווילה מסוג hill pool villa יתחיל מ-4200$ לאדם בחדר זוגי וכ-6700$ בווילה מסוג beach front היושבת על המים.

המחיר כולל טיסות, העברות למלון, לינה כמפורט וארוחות בוקר.

btc.co.il@eitanb

4. הודו האקזוטית

חברת "בריזה – אמנות הטיול", המתמחה בטיולי איכות גאוגרפים, מציעה חבילה ייחודית לאלה המבקשים להיחשף להודו מזווית קצת שונה.

הודו

חבילת הנופש המוצעת היא למחוז קרלה בדרום הודו, המאפשרת בריחה מחיי היומיום לעולם אחר: הים הערבי ממערב ומדרונות הרי הגטס ממזרח (500 – 2700 מטר) וכן רשת של 44 נחלים ותעלות, אוכל אקזוטי, תיאטרון מקומי ייחודי, רפואת איורוודה וחופים מהיפים של הודו.

את שני הלילות הראשונים עושים בסוויטות מרווחות ומאובזרות של מלון בראנטון יארד שנבנה בתקופה הקולוניאלית הבריטית. לאורחים מוצמד משרת אישי העונה על כל מבוקשם. יש גם ספא המציע מגוון נרחב של טיפולים.

החבילה המוצעת כוללת טיול של 10 ימים בקוצ'ין ומשם נוסעים להרי הגטס בהם ממוקמים מטעי התה מהיפים והגבוהים בעולם וכן גידולי תבלינים.

משם יורדים למלון אקזוטי במיוחד בשם Coconut Lagoon המציע יוגה, סדנאות בישול וטיפולים מפנקים. משם ממשיכים לשייט תעלות על יאכטה פרטית עם ארוחה מסורתית ומבקרים בחופים של מדינת קרלה. המעוניינים יכולים לשהות בלילה ביאכטה כשהיא עוגנת באחד המיצרים.

www.breeza.co.il

5. אוורסט בחלוני

להתעורר בבוקר, לפתוח חלון ולראות ממנו את האוורסט, ההר הגבוה ביותר בעולם. זה מה שמציעה חברת "אדמה מסעות וטיולים" במלון Everest View, שהוקם באמפיתיאטרון היפה ביותר ברכס ההימלאיה בנפאל.

האוורסט – צילום: אורי אורחוף

המלון נמצא בגובה 3880 מטר במבנה נאה העשוי מאבן מקומית, ובכל חדר יש חלון הפונה אל האוורסט. בגלל הקור, צינורות המים החמים התפוצצו וכיום אפשר להתקלח שם רק בעזרת דלי.

אם רוצים להגביה עוד ולהגיע לאזורים מרוחקים יותר, אפשר תמורת כ-4,000 דולר לצאת לסיור אווירי במסוק המרחף מול פסגות מושלגות, יאקים משוטטים וכפרים קטנים. המסוק מגיע עד לגוקיו, אזור של אגמים צלולים בצבע טורקיז עז. הסיור בטיסה תלוי במזג האוויר.

בנוסף, אפשר לארגן טרקים באזור, שיוצאים עם צוות של סבלים וטבחים.

www.hoteleverestview.com

6. טיול ספארי בזמביה

חברת התיירות "ספארי קומפני", המתמחה בטיולים חווייתיים בתפירה אישית ליבשת השחורה, מציעה מסע לזמביה בן תשעה ימים ושמונה לילות. הטיול כולל חוויית ספארי בשמורות הטבע היפות ולינה במלונות אקסקלוסיביים ובמחנות אוהלים מעוצבים ברוח הספארי הקולוניאלי של פעם, בלב הטבע.

זמביה

חבילת הטיול כוללת שלושה לילות בשמורת הלואואר זמבזי (Lower Zambezi), ארבעה לילות במפלי ויקטוריה ולילה נוסף בלוסקה, בירת זמביה, ומיועדת לבוגרי הספארי הקלאסי המחפשים לשוב לאפריקה ולמצוא טעם נוסף. במהלך ימי הספארי ייהנו המטיילים מספארי ג'יפים, שיט קנו ודייג בנהר הזמבזי, ביקור במפלי ויקטוריה, ספארי הליכה וסיור צפרות מיוחד.

אחד משיאי הטיול הוא מסע ספארי אל לב שמורת Mosi-OA-Tunya, הנערך ברכבת קיטור ששופצה לרמה של חמישה כוכבים. הרכבת מספקת תצפית יוצאת דופן אל עולם חיות הבר של נהר הזמבזי וסביבתו דרך חלונות פנורמים, מהם רואים קרנף לבן, בופלו, ופילים. בערב מוגשת ארוחת שף מפוארת.

חבילת רויאל זמביה וספארי רכבת כוללת 9 ימים, 8 לילות. המחיר לאדם: החל מ-5,799$ (המחיר כולל טיסות בין-לאומיות ופנימיות, לינה, ארוחות, רכב ספארי, כניסות לאתרים ולשמורות, מדריך ונהג מיומן).

www.safaricompany.co.il

צילום: תקווה מהבד/אפוק טיימס

 לקוחות עיקריים: בישלתי כמה פעמים בביתו של ראש הממשלה והייתי גם מנהל מטבח של רן שמואלי. זה נחמד, אבל הרבה יותר מרגש אותי להאכיל המוני אנשים מכל שדרות העם כי אוכל זה דבר בסיסי שנוגע בכולם. היופי הוא בלעשות שמח וכיף לאנשים והסיפוק הוא מיידי.

 מומחיות: אוכל תאילנדי אותנטי. זהו מטבח פשוט, טעים וחושני. כמו במטבחים אסייתיים אחרים, ובשונה מהמטבחים האירופיים, בכל מנה יש שילוב של מגוון טעמים שונים, בכל פעם מחומרי גלם אחרים. כל הטעמים מתגלגלים בפה ביחד והכול מתאזן. למשל בסלט פאפיה ירוקה (סום טאם), החמוץ הוא מהלימון, המלוח מרוטב דגים, המתוק מסוכר דקלים ויש גם שום וצ'ילי. בפאד תאי החמיצות באה מהתמרינדי, המליחות מסויה והמתיקות מסוכר. במרק (טום יאם), החמיצות באה מלמון גראס והמתיקות מחלב קוקוס. המיוחד במטבח התאילנדי, בין המטבחים האסייתיים, היא הטריות שלו עם הרבה מאוד עשבים וירקות ירוקים טריים שחלק מוכרים לנו וחלק לא. הטעמים של האוכל התאילנדי מתאימים מאוד לחיך הישראלי ומוכרים לו, שלא כמו מטבחים אחרים באסיה. אם נכנסים למסעדה של מקומיים בסין או בהונג קונג למשל, הטעמים לא מוכרים לחיך המערבי וקשים לעיכול, וצריך בשבילם פילטרים של מסעדות תיירים. האוכל התאילנדי לא זקוק לפילטרים כאלה חוץ מהעניין של "חריף".

 טייגר לילי: המסעדה שלי שהיא מימוש של חלום. אנחנו משתמשים בירקות התאילנדים האותנטיים כמו הפאק בונג (תרד תאילנדי), קנה (סוג של ברוקולי תאילנדי), קאפאו (בזיליקום תאילנדי) שאופייני בטעם האניסי שלו, חצילים תאילנדים, צ'ילי תאילנדי.

 מקומי: המנות הכי פופולריות בקרב הישראלים הן סלט פאפיה ירוקה (סום טאם), מרק פירות ים (טום יאם), מוקפץ תאי (פאד תאי), ומוקפץ עם בזיליקום תאילנדי (פאד קא פאו).

 עיצוב: במטבח התאי אין קישוטיות במזון או בכלים אבל השולחן תמיד מלא וצבעוני עם מגוון עצום של מאכלים שעשויים במגוון של טכניקות, ובכל הארוחות מתחלקים, כולם טועמים מכל המנות.

חיים אישיים

 גורל: אני אופטיקאי במקצועי. אחרי שנתיים של עבודה במקצוע הבנתי שזה לא כל כך בשבילי.

 משפחה: לחברים של הוריי הייתה מסעדת פועלים מצליחה בדרום תל אביב. הבעל חלה ואני נכנסתי לעזור. ומיד התאהבתי.

 מוטו: בגלל הפשטות של האוכל התאילנדי, הוא חייב להתבסס על חומרי הגלם הטובים ביותר והטריים ביותר, שניהם ללא פשרות. החומרים היבשים מגיעים מחו"ל ואת הירקות והעלים הירוקים מביא לי כל יום אדם שמגדל אותם בארץ.

 טיפ: אין לי סודות במטבח. כל מי שייקח ספר בישול תאילנדי טוב וייצמד להוראות, עם חומרי גלם טובים, יגיע לתוצאות מצוינות. זה היופי במטבח הזה. ממש קל מאוד לעשות את כל תבשילי הקארי והמרקים. אם מכינים מוקפץ בבית צריך להלהיט את הווק שיתחיל אפילו לעשן קלות לפני שמוסיפים את השמן, ואז לזרוק את החומרים פנימה בכמויות קטנות. אם זורקים בבת אחת כמויות גדולות, הטמפרטורה של השמן יורדת וזה הופך לבישול במקום מוקפץ. דרך אגב, בגלל פשטות ההכנה של האוכל, בתאילנד יש המון בתי ספר לבישול לתיירים. אפשר להיכנס לקורס בן 5-4 שעות וללמוד להכין 5-4 מנות ממש בקלות.

 עוד משהו: חשוב לי מאוד להעביר את החוויה של המטבח התאילנדי כמו שהוא בלי תוספות או שינויים. אני רוצה להיות ממש סוג של שגריר של תאילנד בכלל ושל המטבח התאי בפרט.

פַאת פֵת בקר

צילום: תקווה מהבד/אפוק טיימס

תבשיל בשר בקר בטעמים תאילנדים אופייניים, מהיר וקל להכנה. מתאים לארוחת צהרים או ערב, במיוחד כאשר יש מספר סועדים ורוצים לטעום מנות רבות שונות. אפשר במקום בשר בקר להשתמש בעוף, דג, או טופו. את כל המרכיבים אפשר למצוא במעדניות, ברשת "מזרח ומערב" וברשת "עדן טבע מרקט".

מרכיבים

300 גר' סינטה מיושנת חתוכה לרצועות, נקיה משומן וגידים

1/2 כוס פלפל אדום מתוק (חתוך למקלות)

1/2 כוס שעועית ירוקה

6 יח' עלי בזיליקום

1/2 במבו שוט (חתוך למקלות) – עדן מרקט, מעדניות

לרוטב

2 כפות שמן

2 כוסות חלב קוקוס

3 כוסות ציר עוף

3 יח' עלי כפיר ליים – עדן מרקט – דומה לעלי דפנה, טעם לימוני

5 כפות רוטב דגים

1 כף מלאה קארי אדום

1 כף סוכר דקלים או סוכר חום

אופן ההכנה

מחממים את השמן בסיר, מוסיפים את רצועות הסינטה. צורבים את הרצועות,

מוסיפים את הקארי האדום ומטגנים קלות.

מוסיפים את חלב הקוקוס והציר עוף ומביאים לרתיחה.

מנמיכים את הלהבה ומוסיפים את שאר המרכיבים.

ממשיכים לבשל עד שהסינטה מוכנה והרוטב הצטמצם.

טועמים, משלימים טעם לפי הצורך.

מעבירים לכלי הגשה, ומגישים לצד אורז מאודה.

בתיאבון, יניר גרין

דמיינו לעצמכם שהייתם צריכים לזרוק את כל החפצים שאספתם ונקשרתם אליהם במשך השנים, את הרהיטים בהם נתקלתם בעת מרדף שעשועים אחר הילדים, ולהתחיל הכול מהתחלה. האם האפשרות הזאת מעציבה אתכם? קוסמת לכם? לזוג בשנות ה-50 משכונת צהלה בתל אביב ההחלטה לפתוח דף חדש וליצור לעצמם את סביבת המגורים עליה רק חלמו, קסמה.

הילדים עזבו את הבית והזוג פנה למעצבת עינת נירגד כדי לעשות מהפך רציני בחייהם. הם נסעו איתה עד לאיטליה כדי להגשים את חלומם.

"הבית עבר מהפך של 180 מעלות. היו בו חדרים קטנים, אז שברנו את הקירות והשארנו רק את המעטפת", מספרת נירגד. "זה היה כחומר ביד היוצר: לפרק את הכול ולחלק הכול מחדש".

שבירת הקירות מגדילה את תחושת המרחב בבית וכדי לשמור על הגדרות השטחים השונים בבית, כמו המטבח, הסלון וחדר האוכל, הוספו עמודים תומכים.

אחרי שעוברים את הכניסה לבית התחומה בקיר בעל טקסטורה מיוחדת תלת ממדית, ומהלכים בין העמודים התומכים שהוספו, מגיעים ל"חלל הציבורי" הכולל את המטבח, חדר האוכל והסלון.

"הדיירים אוהבים לארח אנשים והם רצו בית שיהיה כמו בית נופש. הם הביאו לי תמונות של חדרים במלונות שהם היו בהם והסתכלנו בקטלוגים, תמונות ובז'ורנלים. הם צילמו מקומות מהם הם קיבלו השראה כשהם טיילו בחו"ל ולכן רציתי שהחלל הציבורי יישאר כמה שיותר פתוח".

החלל הציבורי נבנה מתוך מחשבה שפניו יפנו לפטיו ולבריכה בחוץ. אך אף ששלושת הפינות בחלל פונות לפטיו, הן גם מתכנסות בתוך עצמן בו זמנית. לדוגמה, הסלון פונה החוצה אך הרהיטים כולם מתכנסים סביב הקמין.

צבעי הבית מונוכרומטיים: אפור, שחור, בז' ולבן. "לא רציתי להכניס אדום וכתום למשל כי בצבעים שהשתמשתי בהם יש משהו שקט והרמוני בעיניי", אומרת נירגד.

הרהיטים מאיטליה

השנים שבהן למדה נירגד לימודי רסטורציה של יצירות אמנות באיטליה, ללא ספק השאירו את חותמם. מי שמסתכל על הבית בשכונת צהלה ובבתים נוספים שעיצבה, חש קשר לאמנות, לאומנות ולעבודה עם חומר ועם טקסטורה שאינה שטחית. החיבור לאיטליה הוא אולי זה שהוביל אותה לצאת יחד עם הזוג משכונת צהלה, כמו עם זוגות אחרים, לטיול מסוג קצת אחר: למצוא את הרהיטים לביתם החדש בין בתי התצוגה של מילאנו ובשוק העתיקות בטוסקנה.

"אני חושבת שממילאנו יוצאת הבשורה", אומרת נירגד ומסבירה שרבים מהרהיטים שמוצאים במדינות אחרות נעשים בהשראה ואפילו מחקים את מה שנעשה באיטליה. לאחר סיורים אינטנסיביים של שלושה ימים, נירגד ובני הזוג כבר ידעו כיצד יראה ביתם החדש.

הסלון שבחרהנירגד  הוא סלון של המעצבת של רהיטי B&B, פטרישיה ארקאולה: ספה רכה ועגלגלה. ביחד עם השולחן האליפטי הם שוברים את הקווים המלבניים שהבית מכתיב. יחד עם זאת, הספה עדיין מזכירה אותם באמצעות קווים שחורים ועדינים המעטרים אותה. הכיסאות בסלון מעוגלים גם כן. השטיח, של המעצבת פאולה לנטי, מסמן את הטרנד של השנתיים האחרונות של חזרה למלאכת היד: הוא דומה לסריגת קרושה, ושואב לא במקרה השראה מאומנות ישנה יותר.

ריצפת הבטון האפורה מבליטה את השטיח בצבע אוף וויט ומעשירה אותו. "היא נותנת לו כבוד", מסבירה נירגד, "היא לא משתלטת עליו".

נירגד אוהבת להשתמש בטקסטורות שונות ובשילוב של חומרים שונים. "אני משתמשת בטכנולוגיה עכשווית כדי ליצור קראפט של פעם, זה היום הטרנד בעולם העיצוב. זה בא לידי ביטוי בדברים רבים. אני מאמינה שמה שנותן חום לבית זה שטיח, כריות… לכן אני תמיד בעד בדים. יש פה דברים שבאו מכל מיני מקומות כמו ספת הסבא של המעצב ארנה ג'קובסון, מנורת השנדליר, השטיח, אבל הכול מדבר באותה שפה עיצובית משותפת. אני אוהבת שזה אקלקטי אבל בשפה משותפת וצבעוניות מתאימה".

הקמין מסמל את הנקודה סביבה הכול מתכנס. הטלוויזיה תלויה על הקיר. מסביב לה, נירגד המשיכה את הקוויות שנוצרה מעמודי הבית והספה של ארקאולה. זה נעשה בעזרת חיפויים לבנים מעץ המשתלבים בדיסקרטיות עם הקיר הלבן, מסתירים את מערכת החשמל, אבל גם מוסיפים רובד ציורי ופואטי לבית.

"אני כמו מפסלת את החלל. צריך לטפל בכל דבר שנמצא בבית, זה מה שהופך בית לייחודי", אומרת נירגד. כחלק מהדרך שלה לפסל את החלל, נירגד עובדת עם התאורה בבית בצורה ממש פלסטית. ספוטים קטנים שקנתה במילאנו מאירים על העמודים בסלון אך בצורה מעניינת: הם תלויים במרכז העמוד כאשר ספוט אחד פונה כלפי מעלה ואחר כלפי מטה – כך התאורה הופכת את העמוד למעוטר ממש.

הבריכה

הבריכה היא אלמנט עיצובי חדש שבחרה נירגד להוסיף בהתאם לבקשתם של בני הזוג להפוך את ביתם למעין בית נופש. לפני כן היה בבית דשא גדול עם צמחיה ותיקה, וכעת נשארה הצמחייה כעוטפת את חלל הבריכה. הרהיטים בבריכה הם שוב של ארקאולה. ניתן לזהות את זה מרחוק לפי הצורה המעין אורגנית שלהם. "אפשר לשבת בנינוחות ולהוריד את הגגון הפרטי של כל כיסא", אומרת נירגד, "והחומר הוא המשך של כל מה שהיה בבית – חומר טבעי עם עיצוב שמתכתב עם הרהיטים בסלון".

שולחן בצורת סלע מפיבר גלאס שיושב בין הרהיטים מתאים לאווירת הטבע והמים שמסביב. בפרגולה פוגשים שוב את המוטיב הקווי של נירגד ששומר על הרצף ועל הקישור בין שאר חלקי הבית.

החדרים

במרכז חדר השינה של בני הזוג עומדת "מיטה כמו בבית מלון", אומרת נירגד, "בכוונה כדי ליצור תחושה של סוויטה". המיטה הגיעה גם היא מאיטליה. חיפויי הקיר בחדר הם מטקסטורות שונות. מן פסי תלת ממד. אחד מגרניט פורצלן והשני מעץ גוון מוקה.

מנורות הצד של חברת Artemide מחזירות את הרגע האישי למרחב המשותף. את החלונות בחדר נירגד  פתחה כדי להכניס לתוך החדר את הצמחייה שבגינה. את הארונית הנמוכה הם הביאו מחנות עתיקות שבמילאנו.

חדר האמבטיה של הבית נראה כאילו יצא מציור רומנטי שצויר במאה ה-19. הדבר הראשון שהעין פוגשת בו הוא הקיר התלת ממדי של "נגב", העשוי מקרמיקה ומדמה צורת גלים. הוא נמצא בקדמת חדר האמבטיה, באופן שמסתיר את האמבטיה.

כל פריט שנמצא בחדר נבחר בקפידה אך גם בספונטניות, כמו השטיח שנרכש בחנות אקססוריז באיטליה. "יש קטע יפה לאמבטיה הזאת", אומרת נירגד, "זה כאילו יש כאן איזה סוד. נכנסים לתוך האמבטיה ואז בפנים יש גם חלון. יש אינטימיות אבל גם משחק בין רואים לא רואים, כמו בציור. גם הקיר התלת ממדי וגם המשחק בין הגלוי למוסתר הופך את חדר האמבטיה למעניין. עושים את זה בחדרי אמבטיה כהמשך לאופן שעשו זאת באמנות. הטכנולוגיה היום מאפשרת לחדרי אמבטיה לעשות את זה. לי זה נראה כמו איזה בגד, איזה בד שקימטו אותו. באמצעות טכנולוגיות של היום הצליחו לעשות את זה על חיפויי קירות".

"אבא שלי", אומר יהושע קסטיאל (60), "התלונן שאיבדנו את הצניעות. הוא היה בולגרי, ואצל בולגרים מספיק קצת לחם וגבינה, וזהו, הם מסודרים. יחסית אליו אנחנו מתהוללים. אבל האמת היא שישיבה בבית קפה באמצע היום תמיד מסבה לי קצת עקצוצים בעורף כי זה נראה לי מקומם של בטלנים…"

אנחנו עורכים את השיחה בקומה השנייה של מתחם קסטיאל בדרום תל אביב. יהושע קסטיאל, במכנסי שלושת רבעי ספורטיביים וחולצה לבנה פתוחה נראה כמו תייר שירד לשתות בירה בבית הקפה שעל החוף.

ספה פאולה – צילום: Itay Sakalsk

אז אתם מתהוללים?

"בסך הכול", הוא מצטחק, "אני חי ביפו, בבית מאוד גדול, שבעיני כל נראה כארמון. ידעתי לבנות אותו לפני 23 שנה והיום מצאתי את עצמי בנכס שהוא חסר מחיר בכלל, אז קשה לקרוא לי סגפן. הרי אני אחד שחי מעל הים, מעל הנמל. מצד שני לא תראי אותי אף פעם במסעדה סגורה, אני אוהב לשבת בחוץ, לא אכפת לי שיהיו אוטובוסים. יש בר שאני אוהב לשבת בו, בנחלת בנימין פינת מונטפיורי, הוא הכי לא מעוצב, הוא פשוט, הוא מחובר לעיר, וזה המקום האהוב עלי. אני נוסע בחיפושית פולקסווגן בת עשר, היא נורא יפה, אני אוהב אותה. מצד שני אני לא אחסוך בקניית עוד מכונה למפעל, או אם צריך משהו שאני מאוד אוהב אני לא אחסוך לרגע".

ואיפה ההתהוללות?

"בשבת הלכתי למסעדת 'עבדו הדיג' ביפו, קניתי אנשובי, המלחתי אותם בעצמי, אי אפשר לתאר איך חגגתי עליהם. אחר כך ישבנו לפנות ערב אצל שכנים, שמענו מוסיקה יוונית ושתינו אוזו. בערבים, לפחות פעם או פעמיים בשבוע אני יושב באיזה בר ותמיד אני חושב שאבא שלי מתהפך עכשיו בקברו, כי בעיניו זה היה ממש לא לעניין. 'בשביל מה צריך את זה?' הוא היה אומר".

שמעתי שאתה או אחיך "נאלצים" לטוס מידי פעם במטוס הפרטי של אחד הלקוחות כדי לבקר בביתו בחו"ל?

"עבודה זה עבודה. אם לקוח מזמין אותי לראות את היאכטה שהוא בונה, אני מסכים. אבל אגיע עם ענת אשתי, זה התנאי שלי, אף פעם לא בלעדיה. אני בכלל לא עושה שום דבר בלעדיה וגם היא. אנחנו תמיד יחד באירועים, בבילויים. אנחנו רוב היום ברדיוס של 40 מטר אחד מהשנייה. ענת מבלה את רוב יומה בחנות 'לקט' שבמתחם שלנו שבה נמצא אוסף של אביזרים שאנחנו מקבצים מכל מיני מקומות מאמנים ויוצרים ישראלים ובמסעותינו בעולם. ענת ודפנה בתי אחראיות על בחירת האביזרים ועל ארגון החנות".

"קו נקי אני מתעב. אני מתעב בתים עם שפת עיצוב אחת שהתקופה המסוימת והמעצב המסוים הכתיבו לאותו דיי . רזה מינימליזם חסר אופי שלא עושה חשק לחיות" – צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

התלמיד הכי גרוע בבית הספר

קסטיאל נוסדה בשנות ה-40 על ידי אפרים וסטלה קסטיאל ולימים הפכה להיות מוסד אליו הגיעו שועי הארץ לרכוש את רהיטיהם. "אבי, אפרים, עבד עד שנתו האחרונה, עד גיל 90", מספר קסטיאל. "כשהוא ייסד את העסק זו הייתה מרפדיה בגודל 44 מ"ר. אבי עשה רהיטים לכל המי ומי, החל מהנשיא וייצמן הראשון, דרך כל הנשיאים, ועד ראשי הממשלה. אני כילד הייתי פוגש אותם אצלנו או אצלם בבית. למשל, אני זוכר שהייתי נוסע עם אבא לבן גוריון הביתה להביא לו שרפרף או כורסא. אלו כל זיכרונות הילדות שיש לי. גם כל אצולת הממון דאז הייתה נכנסת אלינו. כשאחי משה ואני נכנסו לעסק הרחבנו אותו, עשינו אולם תצוגה שלא היה והכנסנו גם את הדור השלישי לעסק".

תעשה לי סדר בבקשה – מי עושה מה?

יחידת מדפים גאוונזו – עוצבה בהשראת מגדל התקשורת הגבוה בעולם, מיועדת לעמוד כספריה או מדפיה בחלל החדר – צילום: Itay Sakalsk

"זוהי חברה משפחתית וכאן כל אחד עושה כמעט הכול. אני ומשה בעיקר מעצבים, אפרים, בנו של משה, הוא המנכ"ל, דפנה בתי היא מעצבת וענת זוגתי מטפלת בחנות שבמקום, אבל כפי שאמרתי, אנחנו עושים הכול".

גם היום בית העיצוב קסטיאל ברחוב אלפסי בתל אביב מושך אליו את העשירון העליון מהארץ ומהעולם. אפשר לטייל במתחם במשך שעות או להיכנס לחנות "לקט" שמביאה אביזרים ייחודיים מרחבי העולם.

בסמוך לשם נמצא הבייבי החדש של משפחת קסטיאל, חנות As Is, המוכרת פריטים בכמה גדלים במחירים זולים יחסית לשכנתה הגדולה. בייבי נוסף הוא בית הספר לעיצוב בשיתוף פעולה עם הטכניון בחיפה, שם מתנסים הסטודנטים בעבודה בחומרים אמיתיים בזמן אמת.

קורה שאתם גם מעצבים בתים מא' ועד ת'?

"זה די נדיר. אנחנו מתמקדים יותר בעיצוב פריטים בודדים. הבית הכי אקזוטי שעיצבנו היה ללקוח בלימה, פרו. זה היה בית על גבעה שצופה לאוקיאנוס, עם בריכה בחצר. עשינו שם קערות שאפשר להבעיר בהן אש בחצר והן מהוות מעין אח חיצוני. הקפנו את החצר בקקטוסים שנראים כמו חלק מהמקום. לא ארחיב יותר כי אני לא רוצה שיזהו את בעל הבית".

מה ההכשרה שלך בעצם?

"אין לי הכשרה. הייתי התלמיד הכי גרוע בבית הספר. אפילו נשארתי כיתה ביסודי והמקום היחיד שאפשר היה להכניס אותי אליו היה בית ספר לנגרות ברמת גן. שם היו מאחסנים את כל אלה שלא היה מה לעשות איתם. אחרי שנתיים התחלתי לבנות מודלים ארכיטקטוניים. הייתה לי חוכמת כפיים ועשיתי מודלים מורכבים מאוד. עבדתי עבור יגאל תומרקין, דני קרוואן ואחרים, ובגיל 16 וחצי ראיתי שאני מרוויח יותר ממנהל בית הספר. את גורמת לי עוד שנייה להזיל דמעה כי עולים בי זיכרונות…"

והיום?

ספה פאולה – הספה שואבת השראתה מפסי גידור מרפסות הבאוהאוס של תל אביב הישנה, הסביבה בה קסטיאל עובדים ויוצרים מזה 70 שנה – צילום: Itay Sakalsk

"היום אני עוסק בעיקר בעיצוב ובפיתוח של דגמים חדשים. הציוד המתוחכם שיש לנו במפעל הוא כל כך מתקדם שהוא פתח לי עולם מדהים ואני מצליח לפרוח שם בזכותו – קיבלתי ממש צעצועים חדשים וזה זוכה להצלחה רבה".

ספר לי מעט על תהליך העבודה שלך

"בתל אביב אני אוהב לשבת ליד המחשב עם בחור צעיר בשם אבשלום. אני לא נוגע במחשב, אפילו את הטלפון אני לא יודע להפעיל כמו שצריך. עם אבשלום אני יושב שעות ואנחנו מפתחים דברים. המושב השני שלי זה במפעל, גם שם יש בחור שאני מאוד אוהב לשבת איתו. כלומר, אני יושב איתם ברגע שהם מוכנים לשבת איתי, כי זו מלאכה לא קלה, כיוון שאני אף פעם לא יודע מה אני רוצה. אני יושב ואומר: 'מה נעשה? בוא נעשה מראה, ואז מתחילים לדבר על מראה, ופתאום אני אומר, לא, בעצם בוא נעשה כיסא. בסוף זה נגמר עם שולחן קפה, אבל אין מצב שלא נגיע למשהו".

ואיך זה נעשה פיזית?

"אני מצייר הכול ביד, מצייר עם עיפרון, ואז אנחנו מעבירים את זה למחשב, רואים את זה בפרופורציות נכונות. משם זה עובר למפעל, שם משכללים ועושים פרוטוטייפ, וכל זה קורה תוך שעות".

מהו הקו העיצובי שלך?

"המוטו העיקרי שלי הוא שהפריט לא יעייף ולא ישעמם, שלא יהיה בו מועד לידה ומועד תפוגה. יש המון עיצובים ששעה אחרי שקנית אותם את מתעייפת מהם. אני מעדיף דברים שיהיו פחות וואו, אבל בכל זאת עם אופי".

העמדה של סלון המשלב כורסאות עור באפלו במראה מרושל, לצד ספה בקווים נקיים בבד פשתן טבעי. במרכז החלל שולחנות ממתכת מבריקה ומוברשת – צילום: Itay Sakalsk

"אם תבקשי ממני להגדיר את הקו, לא אוכל להגדיר אותו במדויק. הדברים נובעים לפעמים מדרישה של לקוח, ולפעמים מטכנולוגיה חדשה ומאתגרת, ופעם אחרת מחומרים חדשים".

"אנחנו משתדלים ש-80 אחוז מהמוצרים שלנו יהיו נכונים היום ובעוד עשר שנים באותה מידה, כי בעוד עשר שנים לא ארצה להחליף את הספה מפני שהיא לא מעודכנת. אני אשנה אבזור או כרים, אבל הספה תהיה ברמה העיצובית משהו שנכון תמיד. יחד עם זאת, לכל רהיט שאבנה יש את התקופה שלו וכשהם עומדים זה לצד זה נוצר דו שיח ביניהם. כך שיש אצלנו פריטים שאבי עיצב לפני 40 שנה שהם עדיין אקטואליים, לצד מוצרים שעיצבנו בחודש שעבר, ויש ביניהם דו שיח".

האשימו אותך בזמנו באקלקטיות יתר, יחסית נניח לקו הנקי

"זה רק החמיא לי. קו נקי אני מתעב. אני מתעב בתים עם שפת עיצוב אחת שהתקופה המסוימת והמעצב המסוים הכתיבו לאותו דייר. זה מינימליזם חסר אופי שלא עושה חשק לחיות. אני תמיד משתמש בדוגמה שאם אנשים רואים ספה מחויטת מתוחה, ולידה נשים ספה מצ'וקמקת, את באופן טבעי תעדיפי לשבת על המצ'וקמקת, כי היא תהיה יותר מזמינה. כך בדיוק גם לגבי עיצוב. אנחנו לא רוצים חלל כזה מדויק, זה לא יחמיא לנו, אנחנו ניראה כמו 'נֶבֶכים'".

איך עושים את זה אחרת?

"מספרים סיפור. העיצוב של בית צריך לספר משהו, לקחת אותי לאן-שהוא. אולי זה יהיה סיפור מסע – את זה הבאתי מבורמה, את זה הבאתי מסין, אמא שלי עלתה מגרמניה והביאה את הכיסא הזה, את זה מצאתי בשוק הפשפשים, אני נורא אוהב אותו ואז נוצר קו שהוא יותר נעים. קוראים לזה אקלקטיות. אז כן, כשאני בוחר רהיטים, אני בוחר אותם כל אחד בפני עצמו כשהקריטריונים הם האם הוא יפה, האם הוא נוח. גם אם הוא לא ממש נוח אבל הוא עושה לי משהו, אני אכניס אותו, גם אם הוא לא מתאים לסביבה בדיוק. הרי גם אנחנו לא מושלמים, הנה, לי למשל יש אף גדול…"

שילוב בין חומרים מתכתיים וצורות מעוגלות. תמונה מאולם התצוגה בקסטיאל – צילום: Itay Sakalsk

מה המוצר שגרם לך לסיפוק הגדול ביותר?

"אני נהנה כל הזמן, נהנה מהמוצר שעוד לא עשיתי. יש לי גם צורך מטורף ליצור ולתכנן כל הזמן. הרצון שלי לפתח הוא בלי סוף וההנאה הגדולה ביותר שלי היא כשמישהו רוצה את המוצרים שלי, זה הפרגון הכי גדול והסיפוק הכי גדול".

ג'יימס בונד, יש משהו מיוחד בצמד המילים הזה. גבר בעל מראה מוקפד ומצודד, אדיב וקר רוח, בעל שנינות והומור משובח. תמיד יהיו לצדו הנשים היפות ביותר, הוא ייצא למשימות המורכבות ביותר, ולא משנה כמה קשה הקרב עם האויב, הוא תמיד ייראה מסורק ובשלב מסוים יבקש את המרטיני שלו מנוער, לא מעורבב. ג'נטלמן בריטי.

ג'ימס בונד השישי. השחקן דניאל קרייג המגלם את דמותו של סוכן הריגול הבריטי 007 – צילום: Jens Kalaene/AFP

לאורך היסטוריית סדרת סרטי ג'יימס בונד, שחגגה לא מכבר 50 שנה ו-23 סרטים, תמיד הקפיד המרגל הבריטי להצטייד במכוניות משוכללות משלל מותגים. לעתים דרש התסריט מהמכונית להיות כלי-מלחמה, לעתים נדרשו כלי הרכב להיות יפים ומהירים, ובפעמים אחרות נדרשו להציג גאדג'טים עתידניים.

כך או כך, המכוניות הוצגו לרוב בסצנה משעשעת שבה נראה Q, מנהל חטיבת ה-R&D הדמיונית של שירות הביון החשאי הבריטי, מדגים בפני בונד את הגאדג'טים או האמל"ח החדש ברכב.

חלק מהתוספות המיוחדות אף הגיעו, הפלא ופלא, לרכבים היוצאים מדי יום מסוכנויות הרכב בעולם האמיתי והלא ג'יימס בונדי. אולם רק מעטים מהגאדג'טים והשכלולים השפיעו בפועל על תעשיית הרכב האמיתית.

כך או כך, ניתן להניח שבשל התדמית הנערצת של בונד, הבינו יצרני המכוניות שכדאי להם לקשור את מותגם אל השם בונד. לראייה, האסטון מרטין DB5 האגדית, אולי הרכב המזוהה ביותר עם בונד בכל הזמנים, נמכרה לאספן רכב בשנת 2010 תמורת לא פחות מ-4.6 מיליון דולר.

אז אילו מכוניות ליוו את בונד לאורך השנים, היכן השתמשו ברכב "ללא תוספות בונדיות" רק לשם מרדפים מענגים בפינות חמד שונות בעולם, ובאילו גאדג'טים צוידו המכוניות ששימשו אותו ואת אויביו?

1. רכב לפתיחה במלחמה

מקלעים המוסתרים מאחורי הפנסים הקדמיים, מגן קליעים מאחורי השמשה האחורית, ולוחיות רישוי מתחלפות בלחיצת כפתור. אם מדברים על אמצעי לחימה וגאדג'טים, קשה לא לדבר על הדגמים השונים של האסטון מרטין, שבופיעו בכעשרה סרטים שונים.

הדגם הבולט ביותר של האסטון הוא ה-DB5, שעליו הותקנו התוספות שהוזכרו, כיאה לרכב משימות סודיות. הדגם שימש את בונד לפעמים כרכבו הפרטי (גולדן איי), לעתים כפרס זכייה במשחק פוקר (קזינו רויאל), ולעתים כרכב צמוד מטעם שירותי הביון (גולדפינגר, סקיי-פול ואחרים).

השחקן שון קונרי, ג'יימס בונד הראשון, עם אחד הדגמים השונים של האסטון מרטין, שהופיעו בכעשרה סרטי בונד שונים

דגם בולט אחר הוא הוא ה-DBS ששירת את בונד ב"שירות הוד מלכותה" מ-1969. בדגם הזה הותקן שכלול יחיד בתא הכפפות – תא מסתור לרובה. על כך פיצתה ה-V8 וואנטאז', נהוגה בידי טימותי דלתון ב"007 באיזור מסוכן" (1987). על ה-V8 הותקנו כלי לחימה שלא היו מביישים טנק קטן: טילים צדיים, חזיתיים, לייזרים חותכי צמיגים, מנגנון השמדה עצמית, וכמה גאדג'טים שמצאו עצמם גם ברכבי יוקרה בני ימינו: רדיו חכם עם זיהוי קולי ותצוגה על שמשת החלון הקדמי.

האסטון V12 Vanquish, שהופיעה ב"למות ביום אחר" (2002) עם פירס ברוסנן, הגדילה לעשות אף יותר, ומעבר לכל אמצעי הלחימה צוידה בכיסא מפלט ובמנגנון ההופך את הרכב ל"רואה ואינו נראה" בלחיצת כפתור. שימושי.

2. רכב למרדפים ורמיסת רכבים אחרים

לנד רובר וריינג' רובר הידועים בעבירותם, שמשו לא אחת את בונד כדי לרמוס כל מה שנקרה בגלגליו, ופשוט להמשיך להישאר בתנועה מתמדת. המכוניות שימשו את בונד לנסיעות מנהלתיות וגם למרדפים. הדיפנדר זכור היטב בסרט האחרון, סקיי-פול, שם שימש באחד המרדפים המרתקים והמושקעים שהיו עד כה, שהתנהל ברחובות איסטנבול ההומה.

הלנד רובר וריינג' רובר הידועים בעבירותם, שמשו לא אחת את בונד כדי לרמוס כל מה שנקרה בגלגליו, ופשוט להמשיך להישאר בתנועה מתמדת – צילום: John Kloepper

היבואן המקומי אף הגדיל לעשות, והביא את הרכב שבסרט היישר אל תערוכת הרכב המקומית שהתקיימה בחודש שעבר בתל אביב.

3. רכב שְׂרָד עם יכולות לחימה

כמו סוכן ריגול גם ליגואר היו חיים כפולים: רכב שְׂרָד ורכב סופרטיבי על יכולות לחימה – צילום: November Charles

למותג יגואר קיים תפקיד כפול בסרטי בונד. לעתים הוא משמש את הסוכן, בדומה לאסטון, כרכב ספורטיבי עם יכולות לחימה מתקדמות (XKR ב"למות ביום אחר"), ולעתים הוא משמש כרכב שְׂרָד (ה-XJ) את M, ראש שירותי הביון החשאיים, שאת חיצי לשונה סופג בונד פעם אחר פעם.

4. רכב בשלט רחוק

בסרט "מחר לנצח" (1997) קיבל בונד (ברוסנן) ב.מ.וו LI750 מסוכנות מקומית של… אוויס בגרמניה. מלבד משגרי טילים, לרכב הייתה אפשרות לניפוח עצמי של הצמיגים (פטנט שנראה גם היום במכוניות מסוימות בחיים האמיתיים). אבל ההפתעה הגדולה הייתה שהרכב נשלט על ידי טלפון מיוחד של אריקסון, ששימש כשלט רחוק. לאחר שימוש במנות גדושות של הומור ציני, הרכב נזרק מגג של בניין חניות, ונוחת היישר בחנייה של סניף של… אוויס.

ג'יימס בונד מציג: ב.מ.וו LI750 בשלט רחוק – צילום: Sfoskett

בסרט "העולם אינו מספיק" (1999), ברוסנן מביא את ה-Z8 הנפלאה ששימשה אותו שם לסופה המר, עת נחצתה לשניים, על ידי טיל מדויק של מסוק.

5. מכוניות שהושמדו או הוטבעו

האצילות (הבריטית) חייבה גם את רולס רויס ובנטלי להופיע בסרטי בונד, במיוחד בתחילתם ובעיקר בסדרת ספרי בונד. לפעמים זה נגמר גרוע, כמו ב"מונרייקר" (1979) ו"קזינו רויאל" (2006), שבהם בונד משמיד שני רכבי בנטלי 4.5 ליטרים משנות ה-30.

רולס רויס: האצילות בריטית מחייבת – צילום: Rico Heil

בסרט "רצח בעיניים" (1985), בכיכובו של מור, הנבל נועל את בונד ברולס רויס סילבר קלאוד ומנסה להטביע אותו עם הרכב באגם. אל תדאגו, בונד מצליח לחלץ את עצמו, בלי הרכב. עובדה מפתיעה היא שהרכב ששימש בסצנה הזו היה בבעלות מפיק הסרט.

המותג JEEP הופיע אף הוא במספר סרטי בונד, כשהזכור שבהם הוא "רישיון להרוג" (1989), בו יורה בונד (טימותי דלתון) מטנק (ואף מצליח להניף את חזיתו באוויר), ומתנגש בג'יפ CJ7.

6. רכב של מישהו אחר

אלפא רומיאו מפתיעה בשני סרטים שבשניהם היא אינה בבעלותו של בונד. האחד, אוקטופוסי, שם מחליט בונד "להשאיל" את האלפא GTV6 מאזרח תמים, מהלך שמתפתח למרדף ססגוני ברחבי גרמניה, כשמאחוריו דולקת המשטרה המקומית.

אלפא רומיאו מפתיעה בשני סרטי ג'יימס בונד כשבשניהם היא אינה בבעלותו של בונד- צילום: Mr.choppers

השני, קוונטום של נחמה (1998), שם נרדף בונד (דניאל קרייג) על ידי שני רכבי אלפא 159, על רקע האזור היפיפה של האגמים בצפון איטליה. אין ספק שמדובר במחמאה גדולה למכוניות של אלפא רומיאו, שהצליחו לאורך דקות ארוכות לעמוד בקצב של בונד, שנהג באחת המכוניות  ביותר – אסטון מרטין DBS V12.

7. רכב "עמךָ"

לא רק מכוניות אקזוטיות, מהירות וסקסיות שימשו את בונד במהלך השנים. בסרט "לעינייך בלבד" (1981), משתמש רוג'ר מור בסיטרואן "דה שבו". כדי להצליח לחמוק מהרעים שדהרו בעקבותיו ברכבי פיז'ו 504. המנוע הסטנדרטי של הסיטרואן (2 צילינדרים) הוחלף, ובמקומו הוכנס מנוע 4 צילינדרים, שהיה שייך לסיטרואן GS באותה תקופה.

לא רק מכוניות אקזוטיות, מהירות וסקסיות גן ה"דה שבו" הצנועה זכתה למגע ידיו של בונד

8. רכב על שני גלגלים

פורד זכתה אף היא לדקות תהילה רבות בסדרה, כשהזכורה ביותר הייתה ה"פספוס" של הבמאי, שם הופיע שון קונרי ב"יהלומים לנצח" (1971). קונרי, נוהג בפורד מוסטנג מאך 1, רכב אייקוני, אחד מרכבי השרירים של אמריקה באותה תקופה, נכנס בעיצומו של מרדף לסמטה בלאס וגאס, כשהרכב מוטה ונוסע על שני גלגליו השמאליים. בפריים הבא נצפה הרכב יוצא מהסמטה כשהוא נוסע באלכסון על שני גלגליו הימניים. אופס.

פורד מוסטנג מאך 1 זכתה לרגע תהילה בעקבות "פספוס" של הבמאי ב"יהלומים לנצח"

9. רכב כרכבת או כצוללת

גם רכבי מרצדס השונים כיכבו ברבים מסרטי בונד, חלקם היו הלימוזינות המפוארות ובחלקם דווקא הדגמים הספורטיביים הקטנים. אך הסצנה הזכורה ביותר אולי, הקשורה למותג, לקוחה מאוקטופוסי (1983), בה בונד בורח ב-250SE, ולאחר שצמיגיו התפוצצו כשעבר על דוקרנים, הוא ממשיך לעבר פסי רכבת ונוסע עליהם, עד להתנגשות בלתי נמנעת עם רכבת.

הסצנה הזכורה ביותר אולי, הקשורה למרצדס, לקוחה מאוקטופוסי (1983), בה בונד בורח ב-250SE, ולאחר שצמיגיו התפוצצו כשעבר על דוקרנים

לוטוס, המותג הבריטי הנחשק, שימש את רוג'ר מור ב-1977 ב"מרגלת שאהבה אותי", כשנהג בדגם ה-ESPRIT בסרדיניה, שלא רק שצויד בטילי נ"מ, אלא גם יכול היה להפוך לצוללת.

חלל המגורים המרכזי כולל סלון, פינת אוכל, מטבח ויציאה לגינה שבה נמצאת הבריכה. התקרה הגבוהה מעץ אלון אפשרה למעצבת ליצור גלריה בחצי הקומה. המטבח בעיצוב "מיכאלו" תוכנן בסגנון כפרי בצבע אפוקסי בעל גוונים שונים. במרכז נמצא "משטח אי" אשר חופה בבוצ'ר בלוק אלון. כיסאות הבר הם ביטוי לאומץ ליבה של בעלת הבית, שבחרה שיהיו בצבעים שונים. השטיחים המונחים על הרצפה המרוצפת ב"סטיל גריי" בגוון אפור בהיר, מ"נגב קרמיקה", נאספו במשך השנים על ידי המשפחה ומוסיפים נגיעה אישית וחמימה לבית.

מטבח – "מיכאלו" – צילום: רמי זרינגר

הסלון המודרני משלב שולחן אוכל בעיצוב "לי-שיר" עם כסאות בסגנון כפרי של פינת האוכל מחנות "ביתילי". משחק הגוונים חוזר על עצמו גם בבחירת הגוונים לקירות. קיר הטלוויזיה נצבע בגוון כהה ודומיננטי, חאקי, אליו גם הותאמה יחידת הנגרות של הטלוויזיה. גופי התאורה (ה"שנדליר") היורדים מגובה רב, נתלו באמצעות שלשלאות ברזל דקורטיביות בצבע לבן שנרכשו ב"ביתילי". גופי התאורה המוצנעים בצדדים יוצרים תאורה רכה ורומנטית בחלל שמתאימה לרוח הוינטאז' והשנדליר בבית.

סלון – "לי-שיר" – צילום: רמי זרינגר

יחידת ההורים היא אינטימית ורומנטית – האמבטיה תוכננה כחלק מהחלל הפתוח בחדר, בעוד שיחידת המקלחת, הכיור והאסלה מוצנעות מאחורי קיר זכוכית של חברת "סקריניו". קיר האמבטיה חופה בפסיפס "נגב קרמיקה" – מאפיין חוזר בבתיה של המעצבת. הסוויטה מרוצפת ברצפת פרקט אלון טבעי מעץ מלא מבוקע. מעל המיטה תלויה תמונה בסגנון איטלקי קלאסי שנתלתה בהשראת תמונה אחרת שראו בני הזוג במלון ששהו בו בעבר.

פסיפס – "נגב קרמיקה" – צילום: רמי זרינגר

יחידת הרחצה רצופה ברצפת אבן טבעי "סטיל גריי". קירות המקלחון חופו באותה האבן. כל שאר הקירות קיבלו טיפול של טיח פיגמנטי. ארונות האמבטיה בסגנון כפרי מ"מיכאלו". הקירות משלבים פסיפס בגוונים: אפור לבן במקצבים רכים כדי להדגיש אזורים מסוימים בהם תקרת העץ נשארה חשופה ובהירה.

ארונות אמבטיה – "מיכאלו" – צילום: רמי זרינגר

על הסלון צופה גלריה, המשמשת כפינת עבודה. יש בה ספריות מקיר לקיר וכיוון שהיא חשופה היא חלק מהחיים המשפחתיים בבית. המדרגות מובילות אל עליית הגג, המשמשת כיחידת מגורים לילדה בוגרת. על אף החללים הגדולים, המעצבת הצליחה ליצור אינטימיות דרך הצבעים הרכים, המשחק בין גוונים וחציית הגבולות בין חדרים: בין חדר העבודה לסלון ובין האמבטיה לחדר ההורים.

תאורה – "ביתילי" – צילום: רמי זרינגר

למרות הפיתוי התמידי לרדוף אחרי מגמות האופנה האחרונות, לבוש קלאסי איכותי המתאים לגילך הוא נצחי וקל יותר לניהול. מטופחת למשעי, שובת לב, מסקרנת, האישה הקלאסית בשמלה שחורה קטנה, או חולצה לבנה, חצאית עיפרון, מעיל טראנצ' ותיק עור שחור קלאסי תמיד תביא איתה ניחוח של איכות.

הקלאסיקות האהובות מקבלות עדכון עם השנים. ואני כאן כדי לעזור לך למקד מחדש את זווית הראייה שלך ולמצוא פריטים קלאסיים רעננים, או לעזור לך להתאהב מחדש במקור.

הז'קט השחור הקטן הקלאסי של קוקו שאנל 

סמל לאלגנטיות נשית, נונשלנטית ועל-זמניות. הז'קט הקטן של שאנל בתצוגת ההוט
קוטור לסתיו-חורף 2013/201 – צילום: AFP PHOTO/PATRICK KOVARIK

הוא פריט מושלם ונצחי שלא השתנה הרבה בגזרתו ה"בוקסית", מאז שקוקו שאנל הפיחה בו רוח בשנות ה-20 של המאה הקודמת. ז'קט זה, עם הסטיילינג הנכון, מתאים לכל הגילאים והמינים – מנערת רוק צעירה שתלבש אותו עם ג'ינס קרוע, לסבתא שלה, למשל, שתלבש את אותו ג'קט מעל שמלת ערב מפוארת.

זוג ג'ינס מחמיא ונצחי 

שום דבר לא יכול ביני לבין ג'ינס הדיזל שלי, זוג מדהים ונכון של ג'ינס הכולל חיבוק מושלם של התחת והתאמה מושלמת לקו המותניים שמשאיר את החוטיני מתחת לבגדים. המודרנה הביאה איתה את ברכת הבדים הנמתחים המתאימים את הג'ינס לגוף בצורה מושלמת יותר ובחיבוק אוהב יותר של האגן שלנו.

תיק העבודה השחור היוקרתי 

נשיאת תיק עבודה של בירקין אומרת כמה דברים על אישה: יש לה משכורת להרשות לעצמה את זה, יש לה את הניירת כדי למלא אותו, ויש לה חוצפה להסתובב איתו. בימים אלה, שמתי את עיניי על תיק בעיצובו של ג'ורג'יו ארמני המלא סטייל ונקי מבלגן.

תיק שחור ונחשק. מתוך תצוגת האופנה של בית האופנה ג'יאנפרנקו פרה שהוצגה במילאנו – צילום: AFP PHOTO / OLIVIER MORIN

עקבים דקים 

לנעול אותם עם ג'ינס או להחליק אותן על הרגל עם שמלה, גורמות לעולם להיראות הרבה יותר מבריק ונוצץ. אמנם הבחירה שלנו יכלה להיות בעקבים פשוטים ושחורים עם תוספת של אבזם כסוף או ניטים המוסיפים יוקרה וראוותנות, אבל בימים אלה, זה הכול עניין של צבע.

צעיף קיצי 

לצעיף הגולגלות של אלכסנדר מקווין היו בהחלט רגעי התהילה שלו, אבל אם אתן לא רוצות לחיות מחדש את 2003, צעיף העשוי מחומרים בני קיימה שיוצרו בתנאים מוסריים הוא קנייה חכמה, שבעזרתה תוכלו לבטא אמירה שהיא מעבר לאופנה.

החולצה הלבנה 

חולצה לבנה מחויטת בארון הבגדים שלך היא לא רק לבתי משפט וטקסים. חולצה לבנה מעניקה מראה רב פנים לחצאיות, למכנסי ג'ינס ולמכנסיים בכלל, מה שעושה אותה ללא ספק לפריט חובה.

מרי פופינס מודרנית: מתוך קולקציית ראלף לורן לסתיו 2013 – צילום: AFP PHOTO/Stan HONDA

היא גם לא חייבת להיות מכופתרת. בקרוב נראה שלל חולצות לבנות מחויטות עם צווארון גבוה בצורת צעיף או פפיון. אם את סוג של מרי פופינס ואת מהסוג שמגהץ, אהבתי נתונה לחולצות משי לבנות קלאסיות. אוקיי, אם את לא אוהבת לגהץ, קני חולצת פוליאסטר.

סוודר קשמיר

כנראה אחד הפריטים היקרים ביותר בארון הבגדים שלך. אבל לאחר התחככות  קרובה עם סוודר קשמיר פשוט לא יכולתי להיפרד. מעבר לעבודה שהוא "פשוט כל כך נעים", בקשמיר טמונה יכולת של סופר גיבור, כלומר יכולתו של הסוודר גם להיות מחמם, גם קליל וגם מאוורר  דיו כדי שלא נזיע בתוכו, שגורמת לי ולרבות אחרות לחלום על סירוק עיזים בפקיסטן.

מעיל טראנצ'

ברברי תמיד היה ותמיד יהיה זה שהפך את מעיל הטראנצ' למושלם. אם לא מצאת טראנצ' אצל דודה אופנתית או לא נתקלת באחד כזה בטיול פורה במיוחד בחנויות יד שנייה, יהיה זה רעיון חכם לקנות מעיל חדש שיש לו ערך מוסף במונחים של גזרה מודרנית יותר, אורך קצר יותר, ופרטים מעניינים כמו כפתורים גדולים בעלי נוכחות, או להתחבר למגמה העכשווית של כתפיים גדולות וגזרות אובר סייז.

טראנצ' טרנד: מעיל הטראנצ' של בית האופנה ברברי גרסת סתיו/חורף 2013 – צילום: BEN STANSALL BEN STANSALL / AFP

עגילי יהלום

עגילי יהלום צמודים הם שילוב של איכות ויוקרה שלעולם תישאר אופנתית. בחברה האנושית יחסים מבוססים לא רק על אחווה והזדהות אלא גם על כוח. לכוח יש עשרות קטגוריות. עגילי יהלום הם גם כן כוח.

השמלה השחורה הקטנה

מעשה בשמלה אחת קטנה ושחורה. השמלה השחורה הקטנה של קוקו שאנל כבר בת יותר מ-80. הגזרה שלה השתנתה במהלך השנים, אבל היא נשארה פריט מפתח נצחי בזכות יכולתה להשתנות בהתאם לצורך ולחשק.

השמלה השחורה הקטנה של ארמאני לסתיו חורף 2013-2014 – צילום: AFP PHOTO / GIUSEPPE CACACE

השמלה השחורה הקטנה לא נעדרת מאף מלתחה. השמלה בעונות הקרובות מקבלת גוון דרמטי יותר עם כתפיים מודגשות וגזרות גיאומטריות.

שרשרת הפנינים של אמא 

המטרה של תכשיט היא לא לגרום לאישה להיראות עשירה, אלא לקשט אותה. להבדיל מהחומריות שמשדר היהלום, סמל מובהק לרווחה כלכלית של עושר ופזרנות, אבני החן הימיות האלו תמיד יהיו ולנצח יישארו סימן לעוצמה נשית וטעם טוב. לא מאמינים? תשאלו את ג'קי אונסיס קנדי, מישל אובמה ואפילו ליסה סימפסון. בעונות הקרובות מסתמן קו של תכשיטים היוצאים מגבולותיהם ומאבדים מצורתם ה"מושלמת" ובתוספת טרנד של חיבור לטבע.

חצאית עיפרון

הגזרה הנשית והתחושה של חצאית העיפרון הן מה שעושה אותה לדבר החשוב בארון שלנו. האורך והחתך מחמיא לרוב סוגי הגוף ומעניק מראה המגלה טפח ומכסה טפחיים שנותן לדמיון לעשות את שלו. אני בהחלט מעריצה נלהבת של כריסטיאן דיור שנתן לחצאית עדכון מסוים בשנות ה-40.

חצאיות עפרון בעיצובו של מייקל קורס. השסע החושני של החצאית הצמודה כאילו נתפר סביב הירך ומעניק לחצאית שסע עמוק חף ממבוכות – צילום: AFP PHOTO/DON EMMERT

הבדים כיום נוקשים, הצבעוניות רגועה יותר והעיטורים קלאסיים. לאחרונה נראו חצאיות עפרון עם שסע חושני, שכאילו נתפר סביב הירך כדי לחשוף מספיק אבל לא יותר מדי.

מכנסי סיגר 

האופנה יכולה להתחלף, הסקיני יצוץ וייעלם, אבל מכנסי הסיגר תמיד יהיו אקטואליים, אלגנטיים ומחמיאים. עוד פריט שנגנב מהמלתחה של הגברים לישבניהן העגולים של הנשים. לאחרונה המעצבים נוטשים את השחור הקלאסי לטובת הדפסים וסגנונות שונים של בדים. הגזרות נשארות נשיות אבל הבדים בעונה הקרובה חזרו להיות גבריים.

טיול קיאקים למזרח אלסקה – צילום: דורון אראל

להוריו של סלע אראל-בוקובצקי הייתה דרך מוזרה מאוד לגמול אותו בינקותו. "הייתי רגיל לישון עם הבקבוק בלילה והם אמרו לי שאם לא אפסיק יבוא דב". מוזר? אכזרי? לאו דווקא אם לוקחים בחשבון שאכן היה מדובר בסכנה ממשית. בוקובצקי ומשפחתו נהגו לבלות באזור היערות והאגמים שבצפון מזרח קנדה, שם נוהגים דובי גריזלי לתור אחר מזון ולכן אסור להחזיק שום פריט של אוכל בתוך האוהל. כמה שנים לפני שבוקובצקי נולד חוו הוריו חוויה לא נעימה בלילה כשדב גריזלי ענק הציץ לתוך האוהל שלהם, ומאז הם נזהרו.

13 שנים מאוחר יותר יצא בוקובצקי עם משפחתו לטיול בר המצווה. אל הטיול הצטרפו כמה חברים מאנגליה, אנשי הייטק בכירים. לפתע, באמצע שום מקום החל לרדת גשם סוחף. בוקובצקי מצא את עצמו עומד וצועק על מנהל בכיר שיפסיק לרעוד ויתחיל כבר להקים את האוהל, אחרת לא יהיה לו איפה לישון בלילה. "אלו אנשים שבחיים שלהם לא הלכו יותר מ-400 מטר עם תרמיל על הגב", מספר בוקובצקי. "הייתי מבשל להם את הארוחות ומסביר להם מה ללבוש. זו תחושה מאוד מוזרה לילד מתבגר, אבל גם תחושה שיצרה אצלי בהמשך המון ביטחון לצאת להרפתקאות במקומות שמטיילים רגילים אפילו לא מתקרבים אליהם".

סקי חורף בנוק טסלי – צילום: דורון אראל

בוקובצקי, כיום בן 25, נער טבע מתולתל ותכול עיניים, הוא הבן הבכור של דורון אראל, הישראלי הראשון שכבש את פסגת האברסט, ושל עורכת הדין סוזן בוקובצקי. דורון וסוזן נפגשו בהרי נפאל ומאז לא נפרדו. "הם הסתובבו שש שנים בין אלסקה ונפאל", מספר בוקובצקי, "עד שהרסתי להם את התכניות ונולדתי".

בוקובצקי מגדיר את עצמו כ"חנון אוהב טבע". "בתיכון הייתי קפטן קבוצת הרובוטיקה. עכשיו אני לומד הנדסת מכונות ומתעסק המון בטכנולוגיה. בניתי טורבינת רוח על הגג של הבית רק בשביל הכיף, ואני מנסה לראות איך אני יכול לשלב את העניין הזה של להיות בטבע ולשמור על הסביבה. אני רוצה לשלב בין החנוניות של לשבת ליד המחשב, לבין לעשות סקי אקסטרים במערב קנדה או לטייל בצפון אלסקה או לטפס על הרים באירופה".

אגם מוריין בקנדה – צילום: דורון אראל

בקיץ שעבר החליטו בני משפחת אראל-בוקובצקי להגשים חלום ישן. הם רכשו שלוש בקתות מבודדות ב"נוק טסלי" שבלב ההרים של קנדה, מקום שאפשר להגיע אליו רק באמצעות מטוס שנוחת על המים בקיץ או על האגם הקפוא בחורף. הם החליטו להפוך את המקום למקום נופש למשפחה וגם לאתר תיירותי קטן.

"המקום מבודד לחלוטין ופראי, עם נוף עוצר נשימה", מספר בוקובצקי. "אנחנו עורכים שם טיולים בטבע במהלך הקיץ, ובחורף האחרון טסנו לשם כדי לבדוק אופציה לעשות סקי באזור. הגענו עם מטוס שנוחת על השלג. הוא הנחית אותנו על רכסי הרים, שמהם ירדנו בסקי. חוויה מדהימה שרק מי שעושה הרבה סקי יכול להבין אותה".

לא הייתה לך ילדות רגילה כל כך…

"נכון. מגיל אפס טיילתי במקומות הכי נידחים והזויים שקיימים. אני זוכר שנסענו יותר מ-1000 ק"מ על דרכי עפר וטסנו במטוס קטנטן לכפר של אסקימוסים בצפון קנדה, ליישוב ששמו "טוק טויאקטוק", שם הצטרפנו לשני ציידים אסקימוסים לשבוע וחצי. הם יצאו לדוג ולאסוף פירות במקום שבו אין עץ אחד. הם אפילו לא יודעים איך נראה עץ, למעט אלו שנסחפים עם הנחל. השמש לא שקעה בכלל ובשתיים בבוקר היו לנו דמדומים.

בוקובצקי ואחיו במסעותיהם המוקדמים בקנדה

"בהזדמנות אחרת טסנו לטרק בנפאל במקום שלא מטיילים בו, במטרה למצוא שלושה אגמים נידחים בגובה 5,500 מטר שגם המקומיים לא הכירו; וגם יצאתי לטפס על המון הרים עם אבא שלי ואחי הקטן".

בצבא הוא שירת ביחידה מיוחדת, ולאחר השחרור טס עם חבר לטיול של שנה בצפון אמריקה. הם שכרו רכב בלוס אנג'לס, טיילו כחודשיים במערב ארצות הברית בכל שמורה אפשרית, טיפסו על כל הר רציני וחצו נהרות סוערים עם קאנו שסחבו איתם לאורך כל הדרך. משם המשיכו לטיול של חודש בהרי הרוקי הקנדיים, נחלצו בעור שיניהם ממפולת שלגים אימתנית וחצו שני נהרות שוצפים שבאחד מהם כמעט איבדו את חייהם.

בוקובצקי ואחיו אמוץ בטיול קאנו משפחתי בקנדה – צילום: דורון אראל

"התהפכנו עם הסירה", מספר בוקובצקי. "הצלחתי לצאת אחרי שבמשך דקות ארוכות צפתי וצללתי בתוך מערבולת. אחרי הליכה של 20 דקות באמצע שום מקום ללא נעליים או אמצעי תקשורת, מצאתי את חברי כמעט באפיסת כוחות במרכז הנהר. עזרתי לו לצאת והתחלנו ללכת לאורך הנהר כשאני עוזר לו ללכת. לא היה לנו ספריי נגד דובים שזה גז מדמיע מאוד חזק שאמור למנוע מהדוב לתקוף אותך. אז דידינו על פסי רכבת וקיווינו שלא יבוא אף דב. אחרי הליכה של כרבע שעה נחת מסוק וחילץ אותנו. זו הייתה החוויה המפחידה ביותר שחוויתי בחיי. הייתי בטוח שלא אשרוד".

אביך לא דואג לך?

"בפעם הראשונה שראיתי את אבא בלחץ זה היה כשהוא לקח אותי ואת אחי הקטן לטפס ברוקים הקנדים. הוא שמר על קור רוח, אבל ראיתי את הדאגה שנבעה מזה שהוא ידע שהוא מכניס אותנו לעולם הטיפוס, וגם מכיוון שאיבד המון חברים ומטפסים במהלך חייו".

בוקובצקי מטפס ברוקים הקנדיים – צילום: דורון אראל

אז למה הוא לקח אתכם לשם?

"כי ביקשנו ודרשנו. אמרנו שאין שום סיכוי שאבא מטפס ואנחנו לא נזכה לעשות את זה גם. אבא שלי לא ידאג אם אלך לטייל בארץ או לא אדבר איתו במשך חודש בזמן טיול בנפאל, אבל ידאיג אותו אם אלך לטפס על הר באלפים. אימא שלי לעומת זאת אומרת 'כל עוד אתה מטייל בעולם אני יודעת שרק טוב יכול לצאת מזה'".

למה אתה עושה את כל זה?

"אחד המטפסים הגדולים בהיסטוריה ענה על השאלה הזו: 'כי ההרים שם'. זה פשוט. הטיפוס עצמו הוא קשה, אתה מגיע לקצה גבול היכולת שלך, אתה סובל, מגיע לפסגה ונהנה מהנוף המדהים שנפרש לפניך. אבל אז אתה רוצה להגיע כמה שיותר מהר למטה, כי אתה יודע שרוב התאונות קורות בירידה ובכל זאת אחרי שהגעת למטה יש לך הרגשה של אושר ואתה מתהלך שבוע עם חיוך מטופש על הפנים. מלבד זה, המשפחה שלי היא הרפתקנית מאוד ועל זה גדלתי והתחנכתי ובלי קשר אני אוהב את השקט, אוהב להיות באמצע שום מקום לבד עם הטבע, פשוט לשבת ולהסתכל על הנוף ולשכוח מהצרות של העולם".

ניר צוק – צילום: תקווה מהבד

עסקים

לקוחות עיקריים: ייצגתי את הבישול הישראלי במספר אירועים של משרד החוץ. למשל, באירוע לציון ארבעים שנות יחסים דיפלומטיים עם גרמניה בישלתי סעודה יחד עם שף גרמני. בישלתי גם במסגרת אירוע לקידום היחסים עם קזחסטן. בחודש הבא אני נוסע להונג קונג ולטוקיו לאירועים של משרד החוץ. במסעדת קורדליה הלקוחות העיקריים הם אנשי עסקים ואנשים מן הישוב חובבי גסטרונומיה.
מומחיות: מטבח ים תיכוני בהגשה מאוד אלגנטית, גורמה. אני משתמש בהרבה ירקות, עשבי תיבול מקומיים, רטבים על בסיס שמן זית, דגים טריים מהים התיכון, בשר טלה ובשר בקר.
קורדליה: מסעדת שף ותיקה, נפתחה ב-1999. יושבת ביפו העתיקה במתחם הכולל גם את הביסטרו נועה, הג'אפה בר והפטסירי נפוליאון.
השראה: אני מטייל כל הזמן בשווקים ומקבל השראה מהיופי והססגוניות של מה שאני רואה. למשל, אם אני רואה בשוק תאנים נפלאות, מיד אני רוצה להכין טלה בתאנים. אני מטייל גם הרבה ביפו העתיקה בגן הפסגה. יש שם הרבה מאוד שיחי מלוח, שיחי רוזמרין, עצי תאנים. כל אלה משתלבים בבישול שלי. אני מקבל גם השראה מטיולים במדינות ים תיכוניות. בספרד למדתי את השימוש המיוחד בפלפלים, בדרום צרפת ראיתי את השימוש באנשובי הטרי, מיוון חזרתי עם דגים מושרים באוזו ובאיטליה גיליתי את הקסם של השימוש בפרמזן עם דבש ופלפל שחור. כך התפריט שלי משתנה כל הזמן.
עיצוב: זו אהבה מאוד גדולה שלי. עיצבתי לבד את המסעדות שלי ואני משתמש באסתטיקה, אבל לא מנסה להרשים בעיצוב של המנה. אני משתדל שהעיצוב יהיה אסתטי ופשוט.
מקומי: המנות הפופולריות ביותר בקרב ישראלים היום הן קרפצ'ו פילה בקר במיסו ופטריות אנוקי; אוכף טלה ממולא בבשר טלה על תבשיל חיטה עם אספרגוס ועגבניות; וסלט עמק האלה שמורכב מרוקט ומרווה בטמפורה, גבינת עיזים ועגבניות.

חיים אישיים

גורל: הבישול הוא תחביב ילדות שלי. מאז גיל העשרה זה מה שאני אוהב ועושה. נולדתי לתוך התשוקה לאוכל ולבישול כי אוכל היה תמיד מרכז החיים אצלנו בבית. סבתא שלי בשלנית גדולה, אימא שלי בשלנית גדולה. בהמשך עבדתי במסעדות רבות בארץ ובעולם וחייתי מספר שנים בצרפת ובארה"ב.
משפחה: אנחנו ממקור פולני, ותמיד עסקנו בחקלאות, עד היום. לעובדי אדמה יש תמיד יצירתיות גדולה באוכל כי אתה בעצם מבשל את מה שאתה מגדל. לאורך השנים כולנו עשינו תפנית מהתפריט הפולני. למדנו להשתמש בפלפל חריף, בכוסברה, בכל מה שהאדמה נותנת.
נשמה: התנדבתי להשתתף בהקמה של מסעדת "בלק-אאוט" ביפו בה מלצרים עיוורים מגישים את האוכל לסועדים.
עוד משהו: מי שרוצה להיות שף צריך סבלנות והתמדה. צריך לקחת את הזמן בנינוחות, ללמוד לחקור, לטעום ולהיות מוכן להקדיש את עצמך. זה כמו ריקוד, מי שרוצה להיות רקדנית גדולה צריכה להקדיש את חייה לריקוד. כך גם לגבי שף, אתה צריך להקדיש את חייך לעניין.

מוסר ים חגיגי בקראסט

ההשראה למתכון של דג מוסר לערב חגיגי היא עשב המלוח שגדל בעיקר במדבריות, אבל גם ביפו קרוב למתחם המסעדות של ניר צוק.
המתכון הוא מוסר ים בקראסט של זיתים סוריים ועשב המלוח, על סופלה של קישואים ומלוח, בקציפת פטריות פורצ'יני.

צילום: תקווה מהבד

אופן ההכנה
- מגלענים את הזיתים.
- טוחנים ביחד את הלחם והזיתים עד לקבלת מרקם פרורי.
- קוצצים את המלוח, ומערבבים אותו עם הפירורים.
- מסדרים את הדגים במגש האפייה ומכסים אותם בפרורי הלחם שהכנו.

אופן הכנת הסופלה
- מרתיחים את החלב, החמאה והשמנת המתוקה.
- לאחר הרתיחה מוסיפים את הקמח ומערבבים עד לקבלת מסה אחידה ומורידים מהאש.
- מתחילים להוסיף ביצה אחת כל פעם ומערבבים עד שהביצה נבלעת במסה.
- מחממים תנור על 180 מעלות.
- מזלפים את הסופלה לתוך טבעת בגודל הרצוי ואופים בערך 15-12 דקות. 

להכנת הקציפה
- מרתיחים את הפטריות עם השמנת ומתבלים במלח, פלפל ומוסקט.
- טוחנים את המסה של הפטריות והשמנת ומסננים.
- מוסיפים את הלציטין, ובעזרת מטרפה חשמלית מקציפים את המסה עד לקבלת מרקם יציב.

בתיאבון, ניר צוק

יונתן מונג'ק
צילום: יאירה יסמין

"פעם", אומר לי יונתן מונג'ק, "לקוחה דתייה מבני ברק אמרה לי: 'סיפרו לי שאתה משוגע, שאתה יורד לחיים הפרטיים של הלקוחות שלך'. עניתי: 'נכון'. היא ביקשה דוגמה ועניתי: אם אתן לך דוגמה אביך אותך. היא התעקשה, אז שאלתי אותה: איך אתם מתנהגים בנידה?"
"השתררה דממה. היא הסתכלה על בעלה ואחר כך עלי ושאלה מה זה קשור לארכיטקטורה? אמרתי לה: פשוט מאוד, חשוב לדעת בתכנון הבית אם אתם ישנים במיטה אחת או בשתי מיטות או שאת עוברת לחדר אחר, ונתתי לה דוגמה שנייה קיצונית. שאלתי אותה: האם את משתמשת בטמפונים או בפדים? והיא שואלת 'למה?' עניתי לה: כי טמפקס זו קופסה של ארבע על חמש שנכנסת למגירה ואילו טמפונים צריכים ארונית קטנה, ופדים זו שקית גדולה שצריכה מקום באמבטיה. אז כן, אני קיצוני".
אני יושבת עם יונתן מונג'ק במשרד שלו המחובר לביתו ברמת השרון, אותו הוא חולק עם עובדת נוספת ועם אירית אשתו שהוא מעריץ ("היא ארכיטקטית אפילו יותר טובה ממני. ביום שאני אמות היא תהיה מיליונרית כי אז כל האדריכלים ייקחו אותה שתעשה להם את הפְּנִים שלהם").
המשרד של מונג'ק עשוי בצורת מלבן וחלונות הזכוכית של חדר הישיבות שלו משקיפים אל גינה מקסימה. על קירות המשרד איורים וציורים של מונג'ק שברובם מככבים אשתו ובני משפחה אחרים. בשלב מסוים של הראיון מונג'ק מראה לי "פנינה": עשרות מחברות עבות כריכה של רישומים, איורים ושרטוטים שהוא משרבט באינטנסיביות במהלך פגישותיו. כך מתחילים כל הפרויקטים שלו, במחברות האלה. לתוכן הוא מכניס גם את כל מה שמתרחש בחייו, שירים שכתב, הגיגים, איור של לוויה של אבא של חבר קרוב, משהו שראה ברחוב וסתם צד את עינו והוא מיהר לרשום אותו.
אתה תמיד יורד ככה לפרטים הקטנים?
אני שואלת אותו, די המומה מהסיפור שסיפר לי בתחילת הראיון.
"כן", הוא עונה בפשטות ומסביר כי כדי להגיע לשלמות הוא צריך לרדת לפרטים הקטנים ולהכיר את הקליינטים עד הסוף. "הטלה שלי בהורוסקופ הוא סערות, אימפולסיביות, תשוקות מטורפות להתחדשות ושינויים. ואז הסרטן שבאופק שלי מכרבל הכול פנימה ומפנה מקום להקשבה לצורך הטוטאלי, להפנים את האנשים שסביבי. אירית היא זו שמיישרת הכול, פותחת לי את האופק, מכניסה לי את השקט ומרחיבה לי את ה'ספייס' לצרכים הפילוסופיים שלי, לנגיעות הרומנטיות הן כלפי הקליינטים והן כלפי העבודה והיצירה שלי.
"כך נוצר מצב שבו אני ואירית יושבים עם קליינטים ופתאום נכנסים לדיון אובססיבי בפרטים, שנמשך 20 דקות, האם האישה תשים את השמפואים עם הבקבוקים שהיא קונה בסופר, או שהיא תעביר אותם לבקבוקים קטנים יותר עם שפריצר".

לא מאמין בסטייל

מונג'ק הוא איש של אסוציאציות. הוא מדבר ללא הרף, קופץ מנושא לנושא ויורד לעומקם של דברים. כשאני מספרת לו שהגיליון הבא שלנו עוסק בבחירות הוא מסתכל עלי לפתע מבעד למשקפיו העבים ואומר: "בואי נדבר על בחירות".
"כשאנשים עושים בחירות לגבי הבית שלהם, הרבה פעמים הם בוחרים עם השכל ועם המחשבות ועם המערכות המשפחתיות, ואז יש אינטריגות ואינטרסים. אבל זה לא באמת מה שהם חשים בבטן במכה הראשונה, או בשנייה. אנשים לרוב לא נותנים דרור לאינטואיציות שלהם. אני חושב שהתרבות שלנו סרסה את האינטואיציות של בני האדם.
"אני מאמין שהבחירות הראשוניות שלי הן הבחירות הנכונות ולאחר מכן זה הולך ומשתפר. כאשר אני מוצא שהקליינטים נלחמים בלנסות לשנות את הסקיצות או התוכניות הראשונות, אני מבין שטעינו בהבנת הסיפור ואני זורק הכול ומתחיל סקיצות חדשות, עד שאנחנו, אני והקליינטים כצוות, נמצא את הסיפור הכי הכי נכון. זה דורש סבלנות היסטרית וטונות של השקעה נפשית וזמן. יש כאלו שיאמרו שאני וכחן ועקשן ואלו שהם קליינטים שלי יאמרו שהם יודעים עד כמה אני אוהב אותם ועד כמה הבתים שלי יוצאים כל כך אישיים".
מונג'ק מעריך כי לעתים קרובות, לאחר שהלקוחות מבצעים את בחירתם הראשונה, הם מחליטים לשבור קירות ולהזיז דברים. "הסיבה לכך היא שפעמים רבות אנשים לא מבינים את סיפור חייהם. איך הם יושבים לראות טלוויזיה, איך הם יושבים לארח, כמה אנשים באים לשבת ואיזה השפעות יש למושג המשפחתי".
"אני רואה בתים של אדריכלים שמשקיעים מאוד בלוק. אני יכול לזהות מהר מאוד בתים שנבנו לפי גדלים ולפי צורה וכשמנסים לחפש איפה עומדת הטלוויזיה רואים שאנשים יושבים עם הגב לנוף. אפשר לזהות מהר אם בית הוא טוב או לא. אני רואה לפעמים תוכניות של בתים ודירות ופנטהאוזים שהרהיטים ממוקמים שם רק מפני שהמחשב הצליח להכניס את זה נורא נוח בצורה זו או אחרת. למשל, ממקמים את הסלון לפי הגודל שהמחשב מאפשר, שהוא בדרך כלל קטן יותר מהמציאות, והרהיטים ממוקמים כמו שהשרטטת חשבה לשים, אבל הנוף בצד ימין והטלוויזיה בצד שמאל, וכך אתה יושב עם הגב לנוף לראות טלוויזיה. אחר כך אתה רוצה להיכנס לחדר ילדים ולא יכול להכניס את מיטת הילד לפינה, כי האדריכל הקודם החליט שהחלון יעמוד במרכז מסוים כדי שהוא יהיה יפה מבחוץ".
מה הסטייל שלך?
"היו לי ויכוחים רבים לגבי משמעות המושג 'סטייל'. אני לא מאמין בו. לאורך שנים רבות קטלגו אותי כאדריכל שבונה בנייה כפרית טוסקאנית, פרובנס ושאר הבולשיט, והדבר הזה לחלוטין לא נכון. אני בונה הכול. אני יכול לעשות בית מודרני, סופר מודרני משאריות, מחומרים, משחזור, כי אני לא בונה סטייל, אני בונה סיפור ולכן הבתים שלי הם בסופו של דבר אישיים מאוד".

קהל הלקוחות של מונג'ק משתרע על פני ספקטרום רחב מהיבט כלכלי וחברתי, החל באנשים עשירים מאוד וכלה בזוגות צעירים. "העיקר מבחינתי", הוא אומר, "זו הבחירה של אנשים שהעבודה איתם תהיה חוויה. יש לי המון קליינטים בצפון הארץ, במרכז ובדרום, עשירים וזוגות צעירים, ולכן יש לי בתים במגוון סגנונות – בתים ישנים, בתים מחומרים ישנים, בתים קלאסיים, ובתים מודרניים וכמובן יש המון פיוז׳ן – שילוב של סגנונות של ישן וחדש".
אני מבינה שאתם עושים פרויקטים גם לאנשים עם יכולת כלכלית נמוכה יותר?
"בתור אדריכל צמרת שעובד עם עשירים, אני מרשה לעצמי לבחור גם פרויקטים קטנים שקשורים בבני אדם ולאו דווקא בכסף וביוקרה. לאחרונה בנינו כמה בתים קטנים, ויתרה מזאת, לפני כשבועיים נפגשנו עם זוג קליינטים שלי במשרד של אדריכל גדול שבונה בניינים בגבעתיים. היזמים והאדריכל שאלו אותי מה פתאום הסכמתי לעשות דירה כזו קטנה לזוג הצעיר הזה. הם היו המומים ולא הבינו, אז הסברתי שפשוט התאהבתי בסיפור המרתק של המשפחה הזאת".

"לא אהבתי את עצמי"

במהלך השיחה שלנו מונג'ק חוזר שוב ושוב על העובדה כי הסיפור המשפחתי של הלקוחות שלו חשוב לו מאוד כדי ליצור עבורם את הבית המתאים, ואני תוהה אם זה קשור גם לסיפור ילדותו הקשה.
מונג'ק נולד בירושלים. חייו לא היו קלים כילד. הוריו התגרשו בילדותו והוא נסע עם אמו להתגורר באירופה. אחר כך עבר תהפוכות רבות. האם התחתנה שוב והם חזרו לארץ כשהיה בן שבע.
"כשחייתי עם אמי והבעל השני שלה", הוא מספר, "סבלתי מהתעללות פיזית קשה מאוד בצורה בלתי רגילה מצדו והסתרה והכחשה לאורך כל השנים. הסיבה שאני מגלה את זה היא שאני חושב שאנשים לא יכולים לקטר על העבר שלהם כל הזמן".
בגיל 14 שוב חל מהפך בחייו והאם התגרשה והתחתנה שוב, ועברה לגור בצרפת.
מונג'ק החליט הפעם לחתוך ואמר שהוא מעדיף להישאר בארץ. "אני מברך על זה", הוא מגלה, "כי זו הפריחה של חיי. לפני כן לא אהבתי את עצמי וריחמתי על עצמי וכשעברתי לגור לבד התאהבתי במה שאני, בחוש ההומור שלי. פתאום התחלתי להבין שאני חכם ומוכשר. בהתחלה גרתי לבד בכל מיני מקומות ועבדתי אחרי הלימודים, כמו בהעברת מזרוני גומי-אוויר בכיכר דוידקה בירושלים, או שהייתי עוזר לבחור של הקיוסק".
בשלב מסוים עבר לגור במושב שורש אצל חברים של האם, ואומץ על ידי משפחה של ידידה שהכיר בצופים. "ביום שהכרתי את המשפחה הזו", מספר מונג'ק, "השלתי את העבר שלי לגמרי והתחלתי להיות יוני מונג'ק שרציתי להיות באמת. הלכתי ללמוד בבצלאל".
בגיל 23 הוא החל לימודי עיצוב סביבתי בבצלאל. "הם כאילו הקימו ועיצבו עבורי את המחלקה", הוא אומר בטבעיות, "אני מרגיש כך כי אני התוצר הכי מובהק של המחלקה הזו, תוצאה מובהקת של המורים והכוונות ותפיסת העולם".
הילדות הקשה לא הפריעה לך?
"באחד הקורסים שלמדנו בבצלאל ניסינו לחפש האם יש קשר בין פוליטיקה לארכיטקטורה ואז יצאה כל הכיתה שלנו לתנועת האוהלים ששבתה, כדי לראיין את השובתים. ישב שם איזה בחור צעיר עם שלושה ילדים ואמר לי במין לגלוג וזעם: 'אתם האשכנזים בלה בלה…' שאלתי אותו בן כמה הוא, והוא ענה שהוא בן 22.
הסתכלתי עליו ואמרתי לו: אתה יודע, גם אני פחות או יותר בגילך, וגם אני בא ממצוקה, אז למה עכשיו אני עומד כאן ומראיין אותך ואתה יושב כאן ומקטר? מאיפה לי היה את הכוח לעבור את המצוקה ואת הסבל וללכת ללמוד ולחפש את עצמי, ומדוע אתה נסחפת לקטע הזה ואומר שאין לך מזל?
באיזשהו שלב צריך לזרוק את הקיטבג הזה. זה דומה למישהו שעובר טירונות ובסוף משרת בקריה, אז אין סיבה שייקח איתו את הקיטבג והכובע פלדה, הוא לא צריך את זה יותר. זאת הסיבה שבגל החיים הקשה שעברתי הבנתי שאי אפשר לעצור את החיים, צריך לגרוף אותם, צריך לקחת את החסרונות ולהפוך ליתרונות. אני מספר לאנשים שכל מכה שחטפתי בחיים הרימה אותי למעלה ולא הורידה אותי למטה".

נשים בעמדות כוח שעשו פריצת דרך בהיבחרן לתפקידים מובילים מצליחות להשאיר חותם על העולם לא רק בדרך בה שברו את תקרת הזכוכית של הפוליטיקה הגברית, אלא גם בבחירותיהן האופנתיות.

מרגרט תאצ'ר

ליידי של ברזל

מי שכונתה כ"אשת הברזל" ידעה גם להתלבש כמו ליידי. כמו עמיתיהן בעסקים, פוליטיקאיות רבות אימצו את "חליפת הכוח" כדי להתאים עצמן למועדון הבנים של הפוליטיקה.

ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר לקחה את האסטרטגיה הזו ועידנה אותה, עם תספורת נפוחה מחוזקת בספריי כדי שאף שערה לא תברח, עם שרשרת פנינים קלאסית של שתי שורות, בחולצת כפתורים עם עניבת צוואר בקשירת חתול (pussy bow) וחליפות חצאית כחולות מחויטות אלגנטיות ותיקי יד מרובעים.

תאצ'ר הטיבה להשתמש בתיק היד המרובע המפורסם שלה כנשק – מטיחה אותו על השולחן תוך דרישת החזר כספי של מיליארד פאונדים מהקהילה הכלכלית האירופית, משדרת שהיא כאן לעסקים בלבד.

"שפתיים של מרילין מונרו ועיניים של קליגולה", כך כתב עליה בזיכרונותיו נשיא צרפת לשעבר, פרנסואה מיטראן. ואכן במראה שלה תאצ'ר שידרה שלהיות מנהיגה לאומית זה עניין פשוט וטבעי כמו להיות אישה.

יוליה טימושנקו

צילום: BERTRAND GUAY / AFP

העוצמה שבצמה

קשה להתעלם מיופייה (ומהצמות) של יוליה טימושנקו. נראה שחלק מהאסטרטגיה של מי שהייתה ראש ממשלת אוקראינה הוא התסרוקת שלה, או ליתר דיוק "הצמה". כוחו של שמשון היה בשערו ונראה שכך גם אצל טימושנקו. צמה זהובה מצטנפת סביב ראשה ככתר זהב, מפרידה אותה משאר הגברים וקוראת עליהם תיגר.

עם זאת, הצמה היא לא רק הצהרה אופנתית. זהו כלי פוליטי מחושב עם תהודה תרבותית משמעותית, שסייעה לה להפוך ליותר ממועמדת לראשות הממשלה. בעיניי תומכיה, לפחות, היא נחשבת כסמל של חירות ואותנטיות.
טימושנקו ניסתה גם לשבות את דעת הקהל באמצעות הבגדים שלה, בגדים לבנים, שנועדו להראות את הטוהר שלה לנוכח מה שהיא כינתה תרבות פוליטית ועסקית מושחתת.

אך הצמה הפכה ללא ספק למרכיב כה בולט באישיותה, עד שאתר האינטרנט שלה ייחד לצמתה עמוד שלם. בעמוד זה טוען האתר ללא בושה כי צמתה השפיעה על כמה מעצבים כמו נרסיסו רודריגז וידוענים כמו השחקנית סיינה מילר.
ב-2010, השנה בה הפכה למנהיגת האופוזיציה, נראו צמות רבות על מסלולי התצוגה. נראה כי מעצבים רבים כמו אוסקר דה לה רנטה, אלכסנדר וואנג ומיוצ'ה פראדה שאבו השראה מצמתה של ראש ממשלת אוקראינה.

גולדה מאיר

האישה שנכנסה לנעליים גדולות

גולדה מאיר עד לרגע כתיבת שורות אלו היא האישה היחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל. אף שמאיר לא הייתה מהמתלבשות המצטיינות בפוליטיקה הישראלית לדורותיה, היא היחידה שהפכה לאייקון. היא, והרטייה של משה דיין.

מלבד מלחמת יום הכיפורים, מאיר זכורה גם כאחת הפוליטיקאיות היחידות שזכו שיקרא פריט לבוש על שמן. בשנות השישים נטבע המונח "נעלי גולדה". גולדה מאיר הסתובבה בכל מקום בנעליים אורתופדיות חצאיות חומות, בעלות שרוכים ללא עקב גבוה. באותה תקופה הנעליים התקניות שהותרו לחיילות בצה"ל דמו במראה שלהן לנעליים של גולדה מאיר, וזכו לכינוי "נעלי גולדה". הנעליים סימלו את גישתה של מאיר: חמורת סבר, על גבול הקומוניזם, ושידרו קשיחות, הסתפקות במועט ובוז לערכים אסתטיים ולנשיות שסימלו נעלי הסירה ונעלי העקב.

צילום: S.Shaver AFP

מדליין אולברייט

דיפלומטיה בדש הבגד

הסיכות שענדה מדליין אולברייט, האישה הראשונה שהייתה למזכירת המדינה של ארה"ב ושגרירת ארה"ב באו"ם, במהלך ואחרי שנים בשירות הציבור, היו לסמל לביטוי אישי ודיפלומטי. זמן קצר לאחר שהפכה לדיפלומטית, גילתה אולברייט את כוחם של תכשיטים וסיכות הדש בהעברת מסר דיפלומטי במדיניות החוץ.

סיכת הדש הראשונה תפסה את תשומת הלב לאחר שהעיתונות העיראקית, שנשלטה על ידי סדאם חוסיין, תיארה את אולברייט כ"נחש שאין כמותו". אולברייט הופיעה מיד לאחר מכן באו"ם לשיחות עם סדאם עם סיכת נחש שהוצגה בהבלטה על כתפה.

סיכות הדש נוצרו לא פעם על ידי מעצבים אנונימיים, ונבחרו בשל המסר שהן שולחות והרוח שהן מעבירות. לפעמים צניעות ואיפוק, לעתים תקיפות ועקיצה. סיכות אלה שימשו ככלים עדינים של מדינאות. סיכות הדש שיקפו לא פעם אירועים היסטוריים כמו נחיתת מעבורת החלל הראשונה, כמו גם את חוש ההומור ואנושיותה של מזכירת המדינה.

בעוד עם ישראל נוהר בהמוניו אל האתרים האטרקטיביים של החגים והחופשות, מתנהלת לה בשקט תיירות אחרת, תיירות עם נשמה. תיירות של אנשים שאכפת להם מהסביבה, הם רוצים לעזור לזולת ויש ביניהם גם כאלו שמחפשים את החוויה, את ההנאה הייחודית, את המפגש המיוחד עם אנשים מיוחדים מרחבי העולם. קבלו את ז'אנר תיירות ההתנדבות.

ז'אנר תיירות ההתנדבות הולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות בישראל. ההיצע מגוון מאוד וכולל התנדבות באפריקה, אסיה, דרום אמריקה ואפילו אירופה. המתנדב יכול לבחור בין שהייה של שבוע או שבועיים במקום מסוים לבין חודש, חודשיים ואפילו יותר מכך. בחלק מן המקומות (מזערי למדי) הוא אינו צריך לשלם דמי תיווך עבור ההרפתקה והתשלום נגבה אך ורק עבור כרטיס הטיסה. במקומות אחרים צריך לשלם לא רק דמי תיווך אלא לעתים גם מחיר גבוה מאוד לשבוע שהייה. במקום עצמו המתנדב עובד בחקלאות, בשימור הטבע, בבית יתומים, עבודה עם חיות, עבודה עם קהילות קשות יום או טיפול בחולים כרוניים.

המתנדבים מגיעים מכל שכבות הציבור בארץ. יש ביניהם צעירים אחרי צבא, סטודנטים וגם קרייריסטים שהתנתקו מעבודתם או פנסיונרים ששעותיהם בידיהם.

בחרנו לדבר עם כמה מהאנשים שהיו שם ולשמוע מהם מה הניע אותם לבחור בתיירות ההתנדבות.

תאילנד מזווית אחרת

גינת פריד, 35, ממושב רמות נפתלי עובדת כמתאמת תעסוקה ויזמות לאנשים שחוו משברים נפשיים וגם כמטפלת רוחנית. בנובמבר האחרון היא נסעה באמצעות חברת GoEco לשלושה שבועות בתאילנד.

"זה קרה באופן מצחיק, קמתי בשבת בבוקר והייתה לי המילה התנדבות בראש. התחלתי לחפש את המילה באינטרנט והגעתי בקלות לחברת GoEco שהתאימה לי ככפפה ליד מבחינת לוחות זמנים והכול. אני לא זוכרת כמה זה עלה אבל זוכרת את החוויה.

"בעיקרון אוספים אותך מהמקום שבו את נמצאת בתאילנד, בשבוע הראשון מטיילים באזור, ומכירים את החיים התאילנדיים האמתיים. בשבוע השני מתנדבים בבית יתומים במשך כמה שעות בכל יום, ואפשר לבחור בין לשפץ את המגורים או ללמד את היתומים אנגלית ואפשר לישון שם יום או יומיים. בשבוע השלישי נוסעים לצפון לשבט הקא, לומדים את התרבות שלהם ומסייעים בכפר בשיפוצים והוראת אנגלית".

את רואה בזה הקרבה מסוימת?

"אני לא רואה בזה הקרבה, אני רואה בזה לתת ולקבל. מצד אחד נתתי, לא נסעתי לטיול אופייני של לנפוש רגל על רגל; ומצד שני קיבלתי, כי ראיתי את התרבות התאילנדית ממקום אחר וקיבלתי ערך מוסף לטיול וגם זכיתי להכיר אנשים איכותיים מכל העולם שבאים ותורמים ונותנים".

ירח דבש עם אריות

סברינה ועופר עזרן מהרצליה החליטו לבלות את ירח הדבש שלהם עם אריות באפריקה.

סברינה, 27, מפיקת אירועים במקצועה מספרת כי זה היה למעשה חלומו של בעלה. "הוא ראה תוכנית בנשיונל ג'יאוגרפיק על מישהו שעובד עם אריות ואמר שזה מגניב וגם הוא רוצה. חיפשנו באינטרנט ומצאנו שיש מקום בפארק טורפים בפורט אליזבט שבדרום אפריקה, ששם עובדים עם חיות בהכחדה. אני חשבתי לנסוע רק לחודש אבל בעלי הציע שניסע לשלושה חודשים ואני מודה לו על כך כי זה היה הדבר הכי מיוחד שעשיתי בחיים שלי.

"ההתנדבות הייתה לעבוד עם אריות וגם עם טורפים אחרים. העבודה היא לקום מוקדם בבוקר, להאכיל את החיות הגדולות בבשר ואת הגורים עם בקבוק. אחר כך עובדים בשיפוץ החווה ואחרי ארוחת הצהרים היה לנו זמן לשבת עם החיות הקטנות בכלובים ולשחק איתן. תמיד אהבתי חיות, אבל במקום ההוא את מתקשרת אליהם באמת, עוזרת להם ומבינה אותן טוב יותר".

וכמה זה עלה?

"החוויה עלתה לנו 1500 דולר לאדם לשבועיים לא כולל טיסות, כולל לינה ושלוש ארוחות ביום".

יומולדת עם הקהילה בסרי לנקה

גליה כובש, 50, מיובלים העובדת בתפקיד ניהולי במשרש החינוך, נסעה עם בעלה יאיר בן ה-56 לפני כחודש להתנדב בסרי לנקה.

"חיפשתי מקום להתנדבות", היא מספרת, "החלפתי קידומת והחלטתי שזו תהיה המתנה שלי. אנחנו בדרך כלל אוהבים להתנדב וחיפשתי מקום מאתגר, מקום משמעותי לעשות שם התנדבות.

"ההתנדבות שלי חולקה לשניים: בבוקר לימדתי והנחתי מורות גננות בקדם בית ספר. בעלי התנדב במקום אחר ואחר הצהרים נסענו להתנדב בבית יתומות ששמשנו להן כזוג הורים, שיחקנו ורקדנו אתן ועשינו אתן שעורי בית.

"בעבר כבר יצא לי להתנדב במקומות אחרים בעולם לשלושה חודשים, כראש תחום מחנות קיץ בארצות הברית, והייתי נוהגת לנסוע עם משלחות לקהילות יהודיות בארצות הברית ובריטניה. אנחנו כמשפחה מתנדבים בארץ, יש לי ארבעה ילדים וכולם מסייעים, ומאמצים משפחות עולות כבר המון שנים. אני רציתי לעשות משהו אחר".

כמה עלה לך?

"מעבר לכרטיסים כל אחד שילם 700 דולר".

בת מצווה עם חיות נטושות

פיליפ ארטשטיין, 52, מלמד באוניברסיטת תל אביב ובבתי ספר תיכון מתמטיקה, היסטוריה ואמנות. כשמלאו לבתו שיראל 12 שנה הם תכננו טיול קונבנציונלי של קרוז בפיורדים. ואז הוא בחר להחליף את היעד ולנסוע בחודש יולי השנה להתנדב עם חיות. "פגשתי שני חברים שהיו באפריקה", הוא מספר, "והם הציעו לי לנסוע לריברסייד שבדרום אפריקה למרכז שהקים זוג אנשים מקומיים, במטרה להחזיר חיות בסכנת הכחדה אל הטבע. התגלה כי החיה שנכחדת הכי הרבה באפריקה היא קוף. לפני 25 שנה היו שם יותר מ-2 מיליון קופים והיום יש רק 120 אלף. היום המרכז פורח, אנשים מביאים לשם קופים עזובים, פצועים, או נטושים".

"המתנדבים במקום מגיעים מכל העולם. היינו שישה ישראלים. לי ולבתי עלה 25 אלף שקל כולל הטיסות וכולל שבוע בספארי. התפקיד שלי היה לנקות כלובים ולחתוך כמויות אדירות של אוכל. במקביל לעבודה השוטפת שעשינו במשך ארבע שעות ביום העברנו את הזמן הפנוי במשחק עם הקופים, צפינו בהם והבת שלי הלכה למקלחת מידי פעם עם קופיף קטן כי צריך לרחוץ אותם".

וזה כדאי?

"זה היה מרתק. כי זה ערכי. לפני שנתיים ביקרנו במוזיאון הלובר בפריז, אבל ההתנדבות היא משהו אחר. זה לא מיועד לכל אחד. כשסיפרתי לחברים לאן הלכתי הם אמרו שהם לא מבינים איך אפשר לשלם כסף כדי ללכת לעבודות בזויות. זה לא מתאים לכל אחד".

עם חולים כרוניים באיסלנד

התנדבות מסוג אחר עשה אבי קפלינסקי ,63, פנסיונר, שבחודש אוגוסט 2012 נסע לשבועיים והתנדב בקליניקה לחולים כרוניים באיסלנד. "טיילתי הרבה בעולם", מספר קפלינסקי, "עשיתי דברים מיוחדים, תמיד לתקופות ארוכות, ואז עלה הרעיון של ההתנדבות. למה להתנדב? כי אני מוצא שזאת חוויה שאפשר ליהנות בה ממפגש עם אנשים זרים מכל העולם. חיינו בתנאי מלון, זוהי קליניקה רפואית לחולים בסוף דרכם, אבל הייתה שם סאונה וג'קוזי וברכות מים חמים, ואוכל אורגני בריא.

"אני עבדתי בקטיף עגבניות ומלפפונים ובטיפול בחממה והכנת התה המיוחד שלהם מעשבים. עבדתי שמונה שעות עבודה ביום, שמתוכן שעתיים חופשיות. זה לא היה קשה פיזית כמו כשמתנדבים בפיליפינים. הטיסה עלתה לי 650 דולר ועוד 600 דמי טיפול ששולמו בארץ.

"יש עוד מקומות באיסלנד להתנדב כמו בניקוי רחובות, שיפוץ בתים ועבודה בכפרי דייגים. בחרתי את זה מכיוון שבגילי אני זקוק לתנאי מגורים טובים ולישון באוהל סיירים לא מתאים לי. הדבר היחיד שקצת הפריע לי זה שלהתנדבויות האלה מגיעים חברה צעירים בני 18. אבל אחרי הכול זה לא היה נורא".

בית יתומים במוזמביק

ניקול הפלס, 30, מרמת גן, עובדת בחברת סטרט-אפ. לפני שנה החליטה לנסוע למוזמביק למסלול התנדבות של שבועיים במהלכו התנדבה בבית יתומים ובגן ילדים. "בעיקרון", היא מספרת, "לימדנו אנגלית את ילדי הגן ועזרנו לגננות המקומיות שמנהלות גן לכל הגילאים. בין לבין עזרנו למקומיים בחווה החקלאית לגזום עשבים, לשתול ירקות ופרות ועשינו את כל מה שצריך במקום".

איך עלה רעיון ההתנדבות?

"מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להתנדב באפריקה ובגיל 29 החלטתי שעכשיו זה הזמן. לקחתי חופש מהעבודה וארגנתי לעצמי שבוע חופש במוזמביק ויצא לי טיול מושלם שכלל גם התנדבות וגם חופש ועכשיו אני נוסעת שוב לזימבבואה להתנדב בבית יתומים".

קיבלת חופש מהעבודה? כמה זה עלה לך?

"כל ימי החופש שלי הולכים לדברים האלה. זה עלה לי כ-15 אלף שקל בפעם האחרונה, אבל זה כלל גם את שבוע החופש שבו עשיתי את כל הדברים התיירותיים כמו רכיבה על סוסים ושנורקלים, טיסה בשמי הארץ וגם תשלום על מצלמה שקניתי".

בעבר היא נהגה להתנדב בארץ בעיקר עם בני נוער בסיכון. "כל דבר כזה פותח לך את הלב", היא מסבירה, "את מרגישה שאת תורמת משהו ועושה משהו מעבר לעבודה היומיומית שלך. אפריקה זה חלום שמתגשם ולא משהו של פעם אחת, אעשה את זה עוד פעמים רבות".

שביל הכניסה לבית הבנוי מלבנים ("בריקים") מוביל לדלת גדולה מעץ מאיה ("יוקרה"). כשנכנסים פנימה מבחינים בשני מתחמים בעלי אופי שונה. מצד ימין החלק האינטימי יותר של הבית, המטבח ופינת המשפחה: פינה תחומה וחמימה הכוללת ספה נוחה, טלוויזיה וספריה נחמדה כמו של פעם שבחרה בעלת הבית. החלק השמאלי מיועד לאירוח. הוא מכיל סלון, שולחן אוכל ויציאה לגינה. במרכז עומד קמין ("ברפמן") שכמו מחבר בחום את החלקים השונים בקומה הראשונה ומגיע עד הקומה השנייה.

נכנסים לבית…

צילום הבית: עוזי פור

השולחן של הסלון, הספות, הכורסאות ושולחן האוכל הנמצא ליד נבנו על ידי נגר ("גרפיטי"). החומרים בחלל משקפים רוגע: כל הצבעים בהירים, הריהוט בלבן אוף ווייט ואפרפר, כולל הריצוף ("אבן השוהם"). את הטעם הרומנטי של בעלת הבית אפשר לחוש במנורות שהיא בחרה: הן עשויות מבד, מעל שולחן האוכל תלויה מנורת שנדליר ואפשר לראות שילוב מסוים של וינטאז' בבית. החלונות הגדולים ("פ.א. כוכב") מכניסים הרבה אור לבית ומעצימים את
ההרגשה של "החוץ" יחד עם ההרגשה של הפרטיות וההגנה שמעניק הבית.

במטבח ("סמל") יש דלת שמובילה לחניה של הבית. הרעיון הוא לאפשר למשפחה להגיע עם ערמת קניות מהחניה ישר למטבח. במטבח יש משחק בין שני סוגי תאורה: תאורה טכנית שמקרינה אור ישיר שמיועד לעבודה במטבח; ותאורה רכה שמקרינה אור נעים יותר באזור הישיבה. בין ארונות המטבח נמצאת נישה קטנה שמיועדת לספרים וטלוויזיה. מכשירי החשמל מוסתרים כדי לשמור על תחושת הנקי והלבן.

הגינה ממשיכה את הקו הרומנטי – המוטו של כל הבית, כאשר הבניה עצמה היא מאוד פשוטה ובסיסית. אבל אז באים המעקות ("ארט") ועושים את היופי של חזית הבית. במעקות שילבה המעצבת מוטיב שמזכיר את המרפסות האירופיות – זה מכניס טעם של פעם ובלעדי זה הבית היה נראה פשוט מידי.

עולים לקומה השנייה

גרם המדרגות שיוצא מהסלון מוביל אל קומת המרתף שהיא חדר משפחה, שבו הם רואים יחד קולנוע ומבלים. הוא משמש גם כחדר לאורחים וגם כחדר עבודה.

אם עולים במדרגות מגיעים אל הקומה השנייה, בה רואים מיד את המשך צינור הקמין מלמטה, מהלכים על פרקט ("מטרופרק") ונתקלים בספריה קטנה המשמשת כתחליף למעקה ותורמת שוב לאווירה המשפחתית. הספריה היא נקודת מרכז בחלל שגם כאן מתפצל לשניים: מסדרון ימני – חדר ההורים. ומסדרון שמאלי: חדרי השינה של הילדים. בסופם של המסדרונות ממוקם חלון כדי להכניס אור טבעי וליצור תחושה של עומק.

בחדר ההורים, כולו בצבע לבן, עומדת מיטה ("רוש דובואה") שממוקמת במרכז החדר, יש יציאה למרפסת המשקיפה אל הגינה וחדר אמבטיה צמוד. לבת הגדולה יש סוויטה משלה עם חדר אמבטיה צמוד, גם פה החדר בצבע לבן ומראה רומנטי. שתי הבנות האחרות חולקות חדר ואמבטיה משותפת.

משפחה

מגיל מאוד צעיר ספגתי את כל הריחות, התמונות והמאכלים מבית סבתא. הפעם הראשונה שבאמת בישלתי הייתה בגיל 12 או 13. ההורים שלי טסו לטיול בחו"ל והמשפחה שלי נשארה לבד בשבת. אמא שלי ביקשה ממני לבשל להם לשבת וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה נכנסתי לנעליים האלה והתחלתי לבשל. כמובן שזה היה בסדר, אבל מאז היו הרבה דברים שלמדתי והחשוב שבהם הוא שאני מאוד רוצה לעשות את זה ושהמטבח מאוד מעניין ומעסיק אותי.

מאז ועד היום

מתכון שעשיתי בגיל 12 ואני ממשיך לעשות גם היום, זה הדג של ערב שבת, שהוא דג בלי תחכום. הוא פשוט מאוד, וטעים מאוד. הדג הוא טונה לבנה משובחת, והרוטב פשוט לכאורה. מבשלים את הרוטב עם עגבניות הרבה זמן ונותנים לו להיות מאוד סמיך ולמרכיבים להתחבר אחד לשני. נותנים לטעם של השום והכוסברה והלימונים לבוא. לא מצאתי שום הצדקה לעשות שינוי.

עקרונות במטבח

אני לא מאמין בבישול במים. אני חושב שמים לא עושים טוב לבישול, הרי מים אין להם טעם בבישול והם נשארים חסרי טעם. אני אוהב לבשל את המאכל בתוך עגבניות מגורדות או בתוך הרוטב שלו עצמו. ברוטב שאני רוצה לעשות מתוק אני אוהב להוסיף בטטות וכך אני גם מעבה את הרוטב.

השראה

אני בדעה שכל שנה אני צריך לטייל קצת בעולם. בשנה שעברה הייתי במרוקו. השנה אני אסע לצרפת וגם למרוקו כדי לספוג מהאותנטיות ומהמקום ממנו באתי. לפני שנה הצלחתי להמציא מנה של סיגר שקדי עגל, שכיום היא חזקה מאוד במסעדה. השנה אני ארצה להביא עוד כמה רעיונות ולהכניס אותם ל"המוציא".

גורל

אחותי רשמה אותי לתוכנית מאסטר שף והיא ממש לחצה עליי ללכת לתוכנית. כשהחלטתי כן ללכת, זה לא היה במטרה לפתוח מסעדה, אלא לבדוק אם זה מה שאני רוצה לעשות בחיים. כשהתחלתי לעבור שלבים בתוכנית הבנתי שזה הייעוד שלי ושזה מה שאני אוהב לעשות.

הבישול שלי

אני מאוד מתחבר למטבח האלג'יראי. זה אוכל שהוא חד מאוד, שהטעמים שלו בולטים מאוד. אוכל שהוא מאוד מדויק ולא מתוק.

המוציא

אחרי הזכייה בגמר "מאסטר שף" לקחתי ברצינות את העניין של לפתוח מסעדה ולהתחיל להתחבר לכל העולם הקולינרי. פתחתי את המסעדה אחרי שהבנתי שמה שאני רוצה הוא מסעדה ביתית, מקום קטן, לא מתיימר, לא פלצני, לא גדול, בירושלים. וזה מה שעשיתי. אני משלב בין המטבח האלג'יראי, המטבח המרוקאי, ובתוך כל המכלול הזה אני מכניס כל מיני רעיונות שיש לי בראש ואני מתחיל לשחק איתם. בכל מנה אני נותן את הטאץ' שלי, כדי שגם תהיה בה החותמת שלי.

עוד משהו

אני חושב שבית הספר הכי טוב בעולם לבישול, הוא ההתנסות במטבח. הייתי נוהג להיסגר במסעדה במשך שעות, עם דלת נעולה, לבשל, לנסות דברים. הייתי נכשל ואז לומד בעצמי איך לעשות את זה נכון.

דגים בשרמולה

צילום: יאירה יסמין

"את זוכרת את הסרט של ג'ורג' קלוני שמפטר אנשים? איך הוא אורז את המזוודה שלו ונוסע ברחבי ארה"ב? ככה אנחנו. מרוב נסיעות אני כבר לא יודע איפה אני נמצא", מספר לי אלון ברנוביץ המנהל יחד עם אשתו, אירנה קרוננברג את משרד האדריכלים BK Architecture.

"פעם, כשהיינו באמסטרדם, אחד משנינו היה צריך לנסוע לפרנקפורט במפתיע. אירנה ישנה. אני מגיע לשדה התעופה ופתאום אני נזכר שלא הבאתי אתי את הדרכון. אני בחרדות איומות מה יהיה, אבל אני משחק אותה 'ישראלי דביל' ומגיע עד הדיילת ועובר חופשי ומגיע לפגישה.

"כשהתכוננתי לחזור אני אומר לעצמי 'אין צ'אנס שהגרמנים האלה יתנו לי לעבור בלי דרכון'. כל הדרך לשדה התעופה אני חושב מה לעשות. בודק תכניות חזרה אלטרנטיביות ברכבת, השכרת רכב. אני מגיע לשער והדיילת מסתכלת על הברקוד, נותנת לי לעבור והכול מסתדר. זה רק מראה לך שמרוב טיסות אני כבר לא יודע לאן אני נוסע ואיפה אני צריך להיות, אבל אני נהנה מכל רגע. תני לי להיות באוויר ובנמלי תעופה ולשבת ליד החלון. אלו רגעים ייחודיים של התנתקות מוחלטת. מי שמוריד אותי לקרקע זו אירנה. היא מחברת אותי למציאות".

מסעדת מלון סר אלברט באמסטרדם
צילום: עמית גירון, Ewout Huibers

אירנה קרוננברג ואלון ברנוביץ נחשבים למעצבים של האלפיון העליון. מאחוריהם רקורד מרשים של תכנון בתי מגורים של מפורסמים ועשירים, משרדי פאר, בתי מלון ומסעדות יוקרתיות בארץ ובעולם. בכל זאת כשאני יושבת איתם במשרדם הנעים שבמרכז תל אביב, אין בהם שמץ של התפארות. להפך, בני הזוג המוכשרים האלה הם אנשים צנועים.

המשרד ממוקם בקומה השנייה של בניין אקלקטי במרכז תל אביב. בכניסה למשרד מקדמת את הנכנסים ספריה ענקית עמוסת ספרים ומגזינים. המשרד מעוצב בקו נקי מאוד: רצפת עץ אלון שחורה, קירות לבנים, וילונות לבנים ביתיים. החדרים של אלון ואירנה צנועים מאוד וקטנים מאוד. עשרת העובדים יושבים בחלל פתוח המחולק לשניים ולידם פזורים שולחנות רבים עם מודלים פיזיים מקרטון. למרבית ההפתעה אין בשום מקום תמונות של פרויקטים של המשרד. הסיבה לכך, לדבריהם, היא שהם אינם רוצים להיות מושפעים מהעבודות שלהם עצמם.

תוך כדי הראיון, אלון הולך לספרייה ומוציא את הספר החדש שזה עתה פרסמו בשם "The Practice". "הספר עוסק בדרך העבודה שלנו", מסביר אלון. "הדרך היא מעניינת לא פחות מהתוצאה הסופית, מה שאומר שאנחנו מדברים על עבודה. אנחנו לא כוכבים, לא דיוות, לא סופר-סטארים. אנחנו אנשי יצירה שמאחוריה יש המון שעות משרד, עם המון אנשים מוכשרים שעובדים אתנו ביחד ומביאים אותנו למקומות האלה".

בספר מוצגים שבעה פרויקטים בתחום האדריכלות ועיצוב הפנים שעשו השניים בשנים האחרונות.

ובאמת אירנה קרוננברג ואלון ברנוביץ חתומים על כמה מהמקומות היותר ידועים בישראל ובעולם בשנים האחרונות, ביניהם אפשר להזכיר את המסעדות הישראליות "הרברט סמואל", "צפרה", " יפו תל אביב", "זוזוברה" ועוד. וגם את "מומו", "דה בוטצ'ר" ו"איקאיה" באמסטרדם, ו"ברסרי פרנקה" בברלין. בתכנון נמצא בניין בשטחי קיבוץ ניר אליהו שיהיה מרכז אירועים גדול; בית מלון על המזח בנמל יפו; מלון בבנין לשימור בנווה צדק ובניין לשימור ב"דאם סקוור" באמסטרדם.

הספרייה במלון סר אלברט
צילום: עמית גירון, Ewout Huibers

בונים נופים רגשיים

מי עובד על הפרויקטים בחו"ל?

אירנה: "בפרויקטים בחו"ל אנחנו תמיד עובדים עם הצוות הישראלי שלנו שאחראי על עיצוב הפנים, בשיתוף פעולה עם משרד אדריכלות מקומי בחו"ל שאחראי על החלק של השימור".

מדוע מזהים אתכם דווקא עם מסעדות?

אלון: "אנשים מזהים אותנו עם מסעדות, כי מסעדות הן מקומות מאוד פופולריים. במסעדות שלנו עוברים 300-800 איש ביום. תעשי מכפלה לחודש ואת מקבלת ציבור רב שבעצם מתוודע לעבודות שלנו. לעומת זאת כשאת עושה בית פרטי, מי שרואה אותו הם הבעלים והחברים שלהם ובזה נגמר הסיפור.

"בתים פרטיים אנחנו עושים אולי אחד בשנה. כיוון שבתים פרטיים זה דבר מאוד אינטימי, אנחנו מתחברים לפרויקטים כאלה רק כשאנחנו מרגישים שאנחנו מחוברים אליהם בלב ובנפש, שזה מדבר אל לבנו".

אחד הבתים הפרטיים המיוחדים שעיצבו הוא וילה בארסוף. "מה זה בעצם לתכנן בית שתפור למידותיו של אדם ספציפי?" שואלת אירנה ועונה: "הבנו שבמקרה הזה הבעלים הוא גולש כרוני שחשוב לו מאוד הקשר עם הים. לכן תכננו לו בית מזכוכית שמכל מקום יוכל לחוות את הים. הבית הוא צר וארוך כדי לאפשר כמה שיותר חשיפה לים. אבל בית מזכוכית במדינת ישראל, עם השמש היוקדת מהווה בעיה. היינו צריכים למצוא לזה פתרונות אדריכליים. תפרנו מערכת של תריסים עם שלבי אלומיניום חיצוניים שנמצאים במרחק של 30 סנטימטר מהחזית, כדי שקרני השמש לא יוכלו לגעת בזכוכית ולהפוך אותה לחממה".

פרויקט אחר שהזוג מתכנן בימים אלה הוא מלוןW אמסטרדם, המשתייך לרשת בתי המלון הבין-לאומית W. "הרשת", מסבירה אירנה, "מחוברת מאוד לנושא האופנה, האמנות והעיצוב ונותנת במה לאמנים בתחום המוסיקה והאמנות. הקונספט שהם מוכרים לקהל הרחב הוא חוויה שהיא מקום בילוי לאוכל, להאזנה למוסיקה ולאירועים שונים. בעבודה איתם אנחנו מתחברים עם אנשי יצירה מתחומים שונים. למשל באמסטרדם אנחנו עובדים עם אמני גרפיטי ומעצבי טקסטיל ומגיעים עד הפרט הקטן ביותר שצריך במלון".

הישיבה סביב חיים כהן במסעדת יפו-תל אביב
צילום:צילום: עמית גירון, Ewout Huibers

איך אתם עובדים על פרויקט כזה?

מסעדת פסטל באגף החדש של מוזיאון תל אביב
צילום: צילום: עמית גירון, Ewout Huibers

אירנה: "החלק הקונספטואלי מאוד חשוב להם. אתה לא יכול לעבוד על תכנון מפורט עד שהכול לא תפור עד לרמה של התמונה שהולכת להיות תלויה על הקיר. אנחנו עובדים איתם בפגישות סקייפ פעם בשבועיים ופעם בחודש אנחנו נוסעים לפגישה באמסטרדם".

יותר הם אינם יכולים לספר על העבודה בגלל הסכם הסודיות שחתמו עם החברה. אבל הם מספרים שכשהם מתחילים לעבוד על פרויקט כל הצוות יושב ומתחיל להעלות אסוציאציות. מדברים על צבעים, מוסיקה, תחושות, מנסים להבין איך הפרויקט ייגע בצורה הנכונה ביותר באנשים.

אלון: "יש משפט שמגדיר יפה את מה שאנחנו עושים – אנחנו בונים נופים רגשיים. כשחמישה אנשים מסתכלים על אותו נוף, כל אחד רואה משהו אחר כי כל אדם הוא תבנית נוף מולדתו.

"קחי את מסעדת 'יפו תל אביב', למשל. כשתכננו אותה, ישבנו עם הצוות והעלינו אסוציאציות שקשורות ליפו: הסמטאות, האור והצל, איך השמש פוגעת בקיר המתקלף, התריסים המוגפים, הניחוח שקיים רק ביפו. זה הזיכרון הקולקטיבי של כולנו. האתגר הוא איך להביא את החוויה הזאת לתוך חלל שהוא מסעדה בבניין משרדים".

מסעדת "יפו תל אביב" ממוקמת בבניין "אלקטרה" על ציר התנועה של יגאל אלון במקום שבו כל החזיתות הן מזכוכית. "החלטנו לכסות חלקית את החזיתות של המסעדה הפונות לרחוב בתריסים, מה שאיפשר לנו ליצור סיטואציה של אינטימיות", מספרת אירנה. "חקרנו איך קרני השמש עומדות להיכנס דרך התריסים של המסעדה. ראינו שהן מציירות תמונה על גבי הקיר. מכאן היה ברור שהשמש היא השחקן המרכזי בכל החוויה הזו, כי היא זו שמייצרת את הצבעים, מחממת, נעלמת. התחלנו לחקור איך השמש נכנסת לבניין המשרדים במהלך היום, איך היא מציירת צורות על הקירות, על הרצפה, ואיך אפשר לחזק את כל זה. ישבנו ב'יפו תל אביב' וראינו אנשים נכנסים ויושבים ולא עושים 'וואו', אבל מחייכים מן חיוך של 'נעים לי'. זה היה מדהים לראות את זה".

עכשיו סיימו במשרד לעבוד על מלון "סר אלברט הוטל" באמסטרדם, שזכה בתואר מלון הבוטיק המוביל בהולנד לשנת 2013. "סר אלברט הוטל" התחיל מרעיון לפתח רשת של בתי מלון שתיקרא "סר", כאשר בכל עיר תהיה דמות "סר" אחר ולכל אחד מהמלונות צריך היה לפתח את האישיות של ה"סר" שעליו יחשבו המעצבים.

אירנה: "סר הוא בעצם אריסטוקרט. זהו תואר אצולה המוענק לך בלידה או שאתה מקבל אותו, כמו שקיבלו אותו אלטון ג'ון או מיק ג'אגר".

אלון: "פיתחנו דמות פיקטיבית לחלוטין. זה היה ממש כמו לכתוב סיפור על אדם ששמו 'סר אלברט' ולפתח לו אישיות. עבדנו אפילו על תרבות השירות במלון ואיך יהיו אנשי השירות לבושים. הכול צריך היה להיות תפור ומתאים לדמות הזו".

אירנה: "סר אלברט שלנו הוא כמו כל ה'סרים' המודרניים שבעצם יש להם טעם משובח. הם יודעים להעריך את תרבות העבר ויחד עם זה הם הולכים קדימה. יש להם קריצות וחוש הומור מחודד ומיוחד. לכן העיצוב הוא אקלקטי. הוא לוקח דברים מן העבר ברמה של קולקציות רבות שהאיש אסף, אבל יש גם חפצים מן ההווה. למשל, לקחנו אוספים של ספרים. יש גם אוספים של מעצבים ישראלים, כמו פסלון של המעצב הישראלי דור כרמון שנראה כמו ראש של היפופוטם. פרשנו כשלושים ראשים כאלה על קיר אחד שנותנים תחושה של אוסף, אבל מזוויות מסוימות זה נראה אחרת".

וילה בארסוף
צילום: אסף פינצ'וק

ביחד ולחוד

צילום: אסף פינצ'וק

הם הכירו לפני עשרים שנה כשאירנה, שעסקה אז בעיצוב פנים, שכרה משרד בפלורנטין מעל המשרד של אלון שעסק אז באדריכלות. אלון קיבל לעבודה את פרויקט מסעדת בירנבוים ומנדלבאום והחל לעלות לאירנה להתייעצויות. זמן קצר אחר כך הוא החל לעבוד על פרויקט אחר של משרדים יוקרתיים והציע לאירנה לעבוד אתו. "וככה זה התגלגל הלאה", מספרת אירנה, "אבל עוד לפני שהיינו זוג עבדנו הרבה זמן בשיתוף פעולה כשכל אחד החזיק משרדים נפרדים. גם אחרי שהפכנו לזוג המשכנו להחזיק במשרדים הנפרדים עד שהבנו שזה מגוחך וצריך לעבור למשרד אחד".

איך חלוקת העבודה ביניכם?

צילום: Fotolia

עננים צחורים ורדרדים מכסים את השמים ואת האדמה במרבד מרהיב לימים ספורים בלבד. זוהי פריחת עצי הדובדבן – הסאקורה – הפרח הלאומי הבלתי רשמי של יפן. היא מוציאה מיליוני יפנים לפארקים לטירות ולמקדשים, כבר כמה מאות שנים, לצפות בה ולהנות ממנה.

רבבות פואמות וציורי מופת ביפן מתארים עד כמה ענוגה היא פריחת הדובדבן. ביפן פרחי הדובדבן מקשטים קימונו מסורתי, כלי אכילה, דפי כתיבה, מחברות בית ספר ואפילו עכבר של מחשב.

נעימת השיר הידוע סאקורה מאפיינת את יפן כמעט כמו ההמנון הלאומי שלה. באירועים בין-לאומיים ישמיעו את סאקורה לכבוד יפנים כמו שישמיעו "הבה נגילה" לכבוד הישראלים שבקהל.

גם במטבח היפני יש לדובדבן מקום של כבוד. הסקורה-צ'ה הוא משקה מרענן של חליטת עלי דובדבן. הסאקורה-מאצ'י היא כופתה מבצק שממולאת במחית ממותקת ומסביב לה עלה רחב של דובדבן.

פריחת הדובדבן מסמלת בתרבות היפנית את בוא האביב וגם באופן כללי זמן של התחלה חדשה. שנת הלימודים היפנית מתחילה באפריל וזו גם תקופה של קביעת מטרות בעסקים ובחיים בכלל.

במובן עמוק יותר מסמלת פריחת הדובדבן את ארעיותם של החיים בגלל התקופה הקצרה של לבלוב הפרחים, יופי מרהיב שנמוג תוך זמן קצר. הלבלוב מסמל גם את הפן הנשי שבטבע.

המועד המדויק של פריחת הדובדבן ביפן משתנה מאזור לאזור והוא תלוי במזג האוויר. ההתחלה היא בסוף ינואר באוקינאווה שבדרום, דרך טוקיו וקיוטו לקראת אמצע מארס ובאי הצפוני הוקאידו באפריל. כל שנה היפנים עוקבים אחרי מהדורות החדשות שמדווחות באופן שוטף על קצב התקדמות הפריחה, ויוצאים בהמוניהם לצפות בה. מקומות טובים בגנים השונים בערים ובפאתי הערים נתפסים לעתים עוד לפנות בוקר על ידי "חלוצי המשפחות", ורק אחר כך יגיעו כולם. ההתבוננות בפריחת הדובדבן מכונה ביפנית "הנאמי" והיא מתייחסת רק לפריחת הדובדבן.

מרחוק נראים העצים הפורחים כעננים יפיפיים חולפים, במבט מקרוב ניתן ליהנות מיופיו של פרח בודד. ה"הנאמי" המסורתי כולל פיקניק, שתיית סאקה (יין אורז) ושיפוד כופתאות מתוק בשם קושי-דאנגו העשוי מקמח אורז ונראה כמו סוכריה על מקל. תחת עצי הדובדבן עמוסי הפריחה אף נערכים לעתים טקסי תה בגנים.

הכוונה העמוקה יותר של ה"הנאמי" היא להתחבר לטבע, פשוט להסתובב בפארק ולהתבונן בעצים המלבלבים. כאשר הרוח נושבת, אלפי עלעלי פרחים עדינים מסתחררים באוויר ויוצרים מראה קסום שמכונה ביפנית "האנאפובוקי".

איפה חוגגים

לא צריך לנסוע הרחק מחוץ לערים הגדולות כדי ליהנות ולחגוג "הנאמי" מושלם תחת עצי דובדבן עמוסי פריחה. הערים היפניות מתברכות בפארקים רחבי ידיים, בטירות עתיקות שסביבן גנים מרשימים ובמקדשים רבים שגם להם יש גנים מעוצבים עם עצי דובדבן. כל אלה מהווים מקומות מושלמים ל"הנאמי". אפשר לפרוש שם מחצלת על הקרקע ולהתענג על כל היופי הזה. פריחת הדובדבן בקיוטו, שנמצאת במרכז יפן. היא שיאו של החג. מקדש ריאואנג'י בקיוטו שמעוטר כולו בעצי דובדבן הוא אחד המקומות הפופולריים ביותר ל"הנאמי". "פביליון הזהב" שהיה בעבר מעון קיסרי שהפך למקדש, ממוקם בלב גן מקסים על שפת אגם מלאכותי, אף הוא אתר פופולרי מאוד לצפייה בפריחת הדובדבן.

מי שיחפש מקום שקט לצפייה בפריחה בטוקיו, יוכל למצוא אותו בפארק שינג'וקו גיואן. זהו פארק בסגנון מערבי ויפני עם 1000 עצי דובדבן מזנים שונים. האווירה שם שלווה ורגועה למרות מקומו המרכזי של הפארק בלב טוקיו.

מקום אחר בטוקיו הוא פארק קיטאנומרו. מאות עצי הדובדבן המקשטים את גדות תעלת המים של טירה מהמאה ה-17 יוצרים את אחד המקומות המרשימים ביותר לצפייה בפריחת הדובדבן. ניתן לשכור סירות משוטים ופדלים. בערב העצים הפורחים מוארים ויוצרים מראה מרשים. ממש בקרבת מקום מצויים דוכני אוכל רבים.

המהדרין נוסעים אל העיירה האקונה, כ-30 קילומטר מערבית לטוקיו, למרגלות הר פוג'י וכאן מתפזרים ביערות לצפות בפריחה על שיפולי הגבעות שממול.

צילום: Fotolia

פריחת הדובדבן בעולם

בדרום קוריאה הדובדבן אינו סמל לאומי כמו ביפן, אבל גם שם הוא אהוב מאוד ואנשים יוצאים בהמוניהם לפארקים ליהנות מהפריחה בחודש אפריל. אחד הפסטיבלים הפופולריים ביותר של פריחת הדובדבן הוא בסיאול, בירת דרום קוריאה, על האי יואי הנמצא בלב העיר ומשמש כמרכז למשרדי הממשלה, התקשורת והפיננסים. האי מוקף בנהר האן והכביש שמקיף אותו משובץ כולו בעצי דובדבן. חלקים מהכביש נסגרים לתנועה בתקופת הפסטיבל.

בוושינגטון, בפארק הפוטומק המערבי, פורחים אלפי עצי דובדבן שארה"ב קיבלה במתנה מיפן. את מועד הפריחה, בין מארס לאפריל, תלוי במזג האוויר, חוגגים במצעד ענק, זיקוקים, חגיגות רחוב וקונצרטים.

בטורונטו אפשר לראות את פריחת הדובדבן בהיי פארק מסוף אפריל עד תחילת מאי.

בארץ אפשר לראות את פריחת הדובדבן בגן הבוטני בירושלים. כ-20 עצי דובדבן נמצאים סמוך לכניסה, ליד מרכז המבקרים. העצים פורחים בדרך כלל בסוף פברואר, תלוי במזג האוויר. בתקופת הפריחה הקהל הרחב מוזמן לסיור והדרכה על סוגי העצים ומשמעותם בתרבות היפנית. בימים אלה מתקיימות גם סדנאות יצירה וטקסים יפנים מסורתיים.

צילום: MIGUEL MEDINA/AFP

צילום: PATRICK KOVARIK/AFP

יום אחד מיוצ'ה פראדה נכנסה לחנות, רפרפה בין הקולבים ומצאה ז'קט יפהפה של המעצב הספרדי בלנגסיאה. הז'קט כל כך מצא חן בעיניה שהיא רכשה אותו מיד וגם בחרה להעתיק אותו לקולקציה שלה. האם מה שהיא עשתה אינו חוקי? האמת שבדרך כלל ניתן להגן על יצירה מקורית על ידי סימן מסחרי, רישום של פטנט או של מדגם, אבל זה לא פרקטי בתחום שמתחדש מהר כל כך כמו עולם האופנה, ובמילא הרישום תקף רק לאותה מדינה. כך שבתעשיית האופנה כל אחד יכול להעתיק כל בגד של כל אחד ולמכור אותו כאילו הוא עצמו עיצב אותו.

הטענה הרווחת בעד זכויות יוצרים היא שללא הגנה על קניין רוחני לא תהיה חדשנות. אולם דווקא בעולם האופנה שבו תעשיית החיקויים משתוללת, החדשנות באופן

פרדוקסלי פורחת. החיקויים פשוט מחייבים את המעצבים לחשוב רחוק יותר, מקורי יותר ומחוץ לקופסה. למשל קולקציית החורף של המעצב האמריקני ריק אוונס סיפקה השראה והועתקה במלואה על ידי מעצבים רבים. כשהוא נשאל האם זה מטריד אותו הוא השיב כי החיקויים לא מטרידים אותו אלא דווקא נותנים לו מוטיבציה להמשיך לחדש.

צילום: MIGUEL MEDINA/AFP

למעשה אחד מסיפורי האהבה המעניינים באופנה העילית התחיל מחיקוי. בוקר אחד בשנת 1977 יצאה פראדה בכעס מחנות המשפחה במילאנו. פניה היו מועדות לשוק המקומי לאחר שהגיעה לאוזניה שמועה מטרידה – סוחר טוסקני חצוף החל למכור חיקויים לתיקי היוקרה שייצרה משפחתה. כשבאה למקום ראתה פראדה את פטריציו ברטלי, צעיר חם מזג ונלהב. לא רק שהוא לא הכחיש שמכר תיקים דומים, הוא אף הסביר לה מדוע השינויים שהכניס בעיצוב שיפרו לאין ערוך את המוצר הסופי. המריבה בין השניים הובילה לעבודה משותפת ולנישואין.

היום כשהעיצובים של פראדה זוכים לשלל של חיקויים זולים היא עדיין קצת מוטרדת. "חיקויים מחייבים אותך ליצור משהו חדש. אתה לא יכול ליהנות משום דבר, כי זה תמיד בכל מקום ואז בן רגע זה נגמר".

מעצבי העל יודעים כי כוחם וכישרונם טמונים ביכולתם לנבור באוצרות האופנה לאורך ההיסטוריה ולהרים דווקא את אותו הז'קט שאינו דורש שום שינוי, ועדיין יישאר מעודכן ועכשווי. הם יכולים לקחת אלמנטים מכל בגד בתולדות האופנה ולשלבו בעיצוב שלהם.

צילום: PATRICK KOVARIK/AFP

בעונה הקודמת למשל ראינו על המסלולים שלל גלביות. למי במקרה זה חייבים המעצבים את זכויות היוצרים? או המעצב הספרדי מריאנו פורטוני שהמציא את שמלת הקפלים הקלה והנשפכת בהשראת הפסל המפורסם "הרכב מדלפוי", מתקופת יוון הקלאסית, או העיצובים של ז'יבנשי לקיץ 2014 שכוללים מראה של סמוראי יפני ולבוש אפריקני מסורתי, כמה מקורי היה המקור? לכן מקובל בעולם האופנה שכל מעצב שואב רעיונות מן העבר וגם ממעצבים אחרים.

דוגמה לחדשנות ודרך מקורית להתמודדות עם החיקויים נתן מעצב הנעליים סטויארט וייצמן. בזכות תרבות החיקויים הוא המציא את עקב המשולש, "משולש באודן" שחייב להיות עשוי מפלדה או טיטניום. אם מייצרים אותו מחומר זול יותר, הוא פשוט נסדק לשניים.

יש הטוענים שהחיקויים הם באופן פרדוקסלי הדלק והמנוע של תעשיית האופנה. במאמר "פרדוקס הפיראטיות: חדשנות וקניין רוחני בענף האופנה" כותבים המשפטנים קאל ראוסטילה וכריס ספרינגמן כי החיקויים תורמים לתעשייה משום שהם מאפשרים ליצור טרנדים באופנה. יכולתה של תעשיית האופנה לייצר מגמות מתבססת לדעתם על החירות היחסית של המעצבים להעתיק. אם החוק יאסור העתקה כזו, לתעשיית האופנה יהיה קשה הרבה יותר ליצור מגמות ולהגיב להן.

צילום: תקווה מהבד

המטבח האיטלקי

זה מטבח שמנצל את חומרי הגלם כמו שהם ולא מנסה להפוך אותם למשהו שהם לא. הוא נותן להם את הבמה. אם תשתמש בפטריות אז תרגיש פטריות עד הסוף; אם תשתמש בלימון אז תרגיש את הלימון. אם זה ציר בקר, אז תרגיש את הציר בכל רמך איבריך. זה הקו המנחה.

לאנשים יש תפיסה שאיטליה זה פסטה. הם שוכחים מכל נושא הריזוטו והמנות הראשונות המדהימות, שבעזרתן אפשר לייצר חומרי גלם עיקריים כמו אנשובי, מוצרלה, עגבנייה ובזיליקום. יש באיטליה גם המון התעסקות עם נקניקים, בשרים ופירות ים. אני משתמש המון בלימון, פירות ים ויין מרסלה.

טעם חזק 

הטעם הכי מורגש אצלי הוא בעיקר החמוץ מתוק. החמוץ של הלימון והמתוק של היין.

תפנית בחיים

למדתי עיצוב תעשייתי בשנקר והיה לי סטודיו במשך שנה. במהלך אותה תקופה עבדתי במסעדות. פרויקט הגמר שלי בלימודים היה קרש חיתוך. שם הבנתי שהדרך שלי היא כנראה במטבח ולא בעיצוב.

לא לשכוח

שף הוא קודם כל מורה, אך גם תלמיד בו-זמנית.

טיפ

כשמבצעים מתכון, צריך להקפיד על איכות חומרי הגלם שלו. לקחת את המתכון ולתת לו את היצירתיות הקטנה שלך. לא לפחד לטעות.

"בליני"

בליני קיימת 20 שנה ואני במסעדה כבר שמונה שנים ושנתיים וחצי בתור שף. זאת מסעדה שחיזקה את דרך איטליה בארץ. במסעדה יש לך תחושה שאתה נמצא בחו"ל.

יש אנשים שמזמינים בבליני את אותה מנה שהזמינו כשאכלו בבליני כשהיו ילדים. ממש כמו באיטליה, שם יש מסעדות שקיימות כבר 100 שנה ומגישות את אותה מנה שהגישו שם בשנות ה-40.

מנה פופולארית

אחת ממנות הדגל של היא "סלטינבוקה" שפירושה "קופץ בפה". זאת מנה איטלקית קלאסית. יש בה רולדה של עגל, עם מוצרלה ופרושוטו בפנים, חתוך למעין סושי קטנים שמוקפצים בחמאה, ומשם מעבירים את זה לרוטב של בלסמי, דבש ויין גרפה. יש למנה טעמים של חמיצות ומתיקות. כשכולם מתערבבים החך שלך מתפוצץ.

אין ערב שהמנה הזאת לא נמכרת אצלי. יש אנשים שמתקשרים במיוחד כדי שנשמור להם מנה כזאת. אני גדלתי בבית על המנה הזאת, ברוטב קצת אחר של מרווה ולימון. יש לה טעמים חזקים מאוד, ומעודנים בו-זמנית.

חדשנות

אני עובד על תפריט חדש בנושא פטריות. בתפריט הזה אני מפרק ומרכיב כל מיני דברים מפטריות. יש בו מנה חדשה שהיא ניוקי פריזאי שעשוי מפטריית פורצ'יני בפנים. הרוטב הוא על בסיס ציר משלושה סוגים של פטריות וכך האופי הפטרייתי שנוצר פה חזק מאוד. אתה אוכל ואתה מרגיש שנתת ביס בתוך יער אחרי הגשם. אני משתמש במנה בפטריות טריות ולא מיובשות והבנאדם מרגיש שהביאו לו לצלחת חתיכת אדמה מאיזה יער בטוסקנה.

הפשלה

לפני שהייתי השף של המסעדה, היה לנו ערב סילבסטר במסעדה. היינו שחצנים ויהירים. באמצע הערב נגמרו לנו כל המנות ומצאנו את עצמנו מאלתרים מנות תוך כדי הסרוויס. זה היה תפריט סגור שאנשים שילמו עליו מראש. נוצר כאוס נוראי. יצאנו בטראומה מהערב הזה. זה היה הבופור של המטבחים.

מרק עגבניות עם כדורי ארנצ'יני

צילום: תקווה מהבד

צילום תמונות של הכתבה: רועי גליץ

שפיצברגן, האי הראשי של הארכיפלג סְבָאלְבָּרְד, נמצא בקו רוחב °80 צפון. בסמוך לצפון גרינלנד וכאלף קילומטרים מהקוטב הצפוני. זהו גן עדן ארקטי חבוי, אשר מעטים מאוד מגיעים אליו מדי שנה, ופחות מאלפיים תושבים מאכלסים אותו. האדמה קפואה לנצח והשלג, כמו גם הקרח, אינם מרפים מאחיזתם במשך כל השנה. בקווי רוחב כה צפוניים, במשך ארבעה חודשים בשנה השמש אינה שוקעת, ויוצרת יום ארקטי מתמשך. במשך פרק זמן זהה של לילה ארקטי עמוק השמש אינה זורחת. תופעה זו יוצרת מציאות מיוחדת בה האי נהנה מחגיגת חיים אינטנסיבית בקיץ ומתרדמה עמוקה בחורף האפל.

זוג פאפינים על מצוק במזרח שפיצברגן

בעלי חיים מרתקים ומיוחדים קוראים לשרשרת האיים הזו בית, החל מהטורף היבשתי הגדול ביותר בכדור הארץ, זהו דב הקוטב כמובן, דרך נבתנים חדי ניבים הרובצים על החופים, ועד לשועלים הארקטיים המשוטטים בחיפוש אחר הזדמנויות טעימות. מיליוני עופות נודדים מבלים את חודשי הקיץ, בהם השמש אינה שוקעת כלל, בטיפול בגוזליהם הרכים לקראת הנדידה הארוכה דרומה.

נבתן (Walrus) רובץ על החוף ומתחמם בשמש הארקטית

דובי הקוטב הם המלכים הבלתי מעורערים של הקוטב הצפוני, מותאמים לחלוטין לתנאים הקשים של הקור והרוח, עם פרווה לבנה ועבה להסוואה ולבידוד מוחלט. הם מסוגלים לשחות קילומטרים רבים במים הקפואים ותזונתם מבוססת בעיקר על כלבי ים חמקמקים. חוש הריח המפותח שלהם מסוגל לאתר טרף ממרחק עצום. למרות המוניטין המפחיד שנוצר להם, דובי הקוטב נמצאים בסכנת הכחדה חמורה, כקורבנות להתחממות הגלובלית שגרמה לאובדן שטחי קרח. עתיד היצורים המופלאים האלו נמצא בידינו, בני האדם.

שועלים ארקטיים אחים משחקים על הטונדרה הקפואה

מיליוני העופות המקננים בשטח האיים העצום, מגיעים ממרחקים עצומים, אך אין ספק כי אלופת הנדידה היא השחפית הארקטית שמאכילה כאן בתמונה את גוזלה בחסילון. השחפית הארקטית נודדת מדי שנה מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי וחזרה. עובדה זו הופכת אותה לבעל החיים אשר חווה יותר שעות שמש מכל בעל חיים אחר בכדור הארץ, מאחר שהשמש אינה שוקעת בקוטב הצפוני בתקופה שהיא מתגוררת שם, וכך גם בקוטב הדרומי כשהיא מגיעה אליו. השחפית מגנה על צאצאיה תוך חירוף נפש כנגד שועלים, שחפים ומחפשי הזדמנויות נוספים, ואף תקפה אותי קשות כשהתקרבתי לצלם יתר על המידה.

שחפית ארקטית מאכילה את הגוזל שלה

לשפיצברגן מגיעים אחרי ארבע שעות טיסות מישראל: מתל אביב לווינה, משם לאוסלו, ואז עולים על טיסה לטרומסו ולבסוף מגיעים ללונגיירביאן, עיר הבירה של שפיצברגן המונה כ-1,300 תושבים בזמן הקיץ ופחות מכך בחורף הקשה. ההתניידות בשטח הטרשי והפתוח היא קשה ביותר ואנחנו בעיקר נמצאים על אוניה שוברת קרח שמקיפה את הארכיפלג, ובאמצעות סירות זודיאק יורדים לגיחות קצרות אל פני השטח. אלו נראים כפני כוכב אחר ואינם דומים לאף מקום אחר בו ביקרתי – שיחים ועצים אינם יכולים לצמוח על האדמה הקפואה והאזובים והפרחים הקטנטנים הרבים מצליחים לשגשג בשטח שנראה בלתי אפשרי.

זהו שפיצברגן, מקום קסום בו הטבע מראה את פרצופו המיוחד ביותר, כזה שמעט מאוד רואים.

רועי גליץ:
www.roiegalitz.com
www.facebook.com/roiegalitz

צילום התמונות בכתבה: אסף פינצ'וק

מי שמגיע לשער הבית של משפחת הלוי, מוצא את עצמו במבואה קטנה, כשמולו עץ אלון מצל. מימינו, בריכה קטנה עם מפל. השביל המוביל מהשער אל דלת הכניסה (נגריית "שורש", בעיצוב של ענת הלוי) אינו קצר בכוונה – הוא פורס את מבטו של האורח לכיוונים שונים: לכיוון הגינה והבריכה וכמובן אל פתח הבית.

הבית נבנה בסגנון קולוניאלי: שתי מרפסות גדולות בחזית הקדמית. המעצבת שאבה השראתה מתקופת ילדותה כשחיה עם הוריה בשליחות באפריקה.

איך שנכנסים פנימה מגיעים למן חלל מעבר רחב שמחבר בין חדר הטלוויזיה והמטבח. זהו חלל שאין לו שימוש מיוחד והוא כביכול "מבוזבז", אבל עבור המעצבת שיצרה אותו הוא הכרחי ליצירת מרחב והרגשה של תנועה.

המטבח הגדול (נגריית "שורש" בעיצוב של ענת הלוי) מאפשר לכל בני המשפחה לבשל בו יחד בו זמנית ולחלוק זמן איכות שכולם נהנים ממנו. כמו כן, ישנה עמדת מחשב קרובה בה אפשר לעבוד או לעשות שיעורי בית. מהמטבח ישנה יציאה לגינה ולמרפסת הפנימית – ישנו דיאלוג בין החוץ והפנים שמשקף את שיתוף הפעולה בין בני הזוג בתכנון הבית והחשיבה על כל פרט ואיך הוא מתקשר לסביבה שלו.

בין המטבח לפינת האוכל (נגריית "שורש" בעיצוב של ענת הלוי) עומד ארון שבתוכו המשפחה מאכסנת חפצים לאירוח: כמו כיסאות מתקפלים, כלים וכו'. הוא משמש מצד אחד להסתיר את המטבח ומצד שני הוא מאוד קרוב אליו ומאפשר חוויית אירוח טובה יותר. גופי התאורה בפינת האוכל, בסלון ובכל הבית הם בעיצובם של בני הזוג.

החלונות המקשרים בין פינת האוכל לסלון ובין החוץ לפנים, יוצרים צורה של האות 'ר' ותחושה של מיזוג של הפנים עם החוץ שהזוג מחפש. הספריה שבסלון חופנת בתוכה כמה סודות. אף על פי שהיא נראית מעץ, היא עשויה מגבס שנצבע בשחור. במרכז הספריה תלויה תמונה שבעלת הבית ציירה שיש מאחוריה מנגנון מיוחד. במקרה שהמשפחה רוצה לראות סרט בסלון בעלי הבית יכולים להעלים באורח מיסתורי את התמונה ולחשוף מאחוריה מסך פלזמה שנוטה לגנוב את תשומת ליבם של הנוכחים.

הספות בסלון, גם הן בצורה של 'ר', פונות לכיוון החלונות ולכיוון אח ביתית שעובדת על עצים וממוקמת בכוונה על קיר חיצוני. באופן זה הדיירים יכולים להכניס עצים לאח גם מבפנים וגם מבחוץ.

יוצאים אל הבריכה (שתוכננה גם היא בצורת 'ר') משלימה ל-'ר' של הבית. בחלק אחד שלה יש מדרגות רחבות שמשמשות כספסלי ישיבה למי שרוצה לרבוץ וחלק אחר הוא אזור המשחקים של הילדים. את עמודי העץ העגולים שניצבים על שפת הבריכה, בעל הבית היה נלהב לרכוש עוד לפני שהתחילו לעבוד על השטח: העמודים מזכירים את אלו שבמקדשים האסייתיים וכל הסצנה גורמת לחשוב על המבנים העתיקים בהודו, שנבנו בקו אחד ובהרמוניה עם הבריכה והעמודים, כמו הטאג' מהאל לדוגמה.

כשנכנסים פנימה וחוצים את הסלון, עולים במדרגות שמשמאל אל הקומה השניה. המעקה במדרגות מזכיר את המעקות בבתים של "תל אביב הקטנה" בעוד שבדרך למעלה פוגשים בהשפעה תרבותית אחרת – הרוזטה על הקיר שמשמשת כחלון ומקור אור ומזכירה את הכנסיות אליהן המעצבת נמשכת מסיבה שהיא אינה יכולה להסביר. הרוזטה ממוקמת במרכז הבית ותפקידה לרכך בתנועות עגולות את הזוויתיות שבחדרים.

כשעולים לקומה השנייה מגיעים לחדרי השינה. האווירה יותר כהה ואינטימית. את רצפת הקומה מכסה פרקט; כל אחד מהילדים מעצב לעצמו את החדר שלו כאשר לכל אחד מהם יש שירותים ומקלחת צמודים. את חדר השינה של ההורים אי אפשר לפספס בזכות דלת הכניסה הרחבה במיוחד. מאפיין בולט בחדר הוא ארון בגדים דו-כיווני הנמצא במרכז. המיטה (אין אנד אאוט) נרכשה לפני שנים רבות וגם השטיחים נאספו לאורך השנים בטיולים בעולם או הגיעו בירושה מהסבתא של המשפחה.

הקומה השנייה מובילה לקומת גג יוצאת דופן. בגלל חוקים של העירייה ורצון לנצל את השטח בצורה מקסימלית, הגג נבנה בצורה של X: ארבע חדרים שמחוברים זה לזה בחלל משותף, כשלכל אחד מהחדרים גג משלו. בחלל המשותף יש מטבחון המשמש כפינת קפה. הוא מורכב משידה משנות ה-40 שנזרקה ונשלחה לשיפוץ על ידי המעצבת שהוסיפה לה גם כיור. הפינה המיוחדת מחברת בין חדר עבודה, חדר אורחים, חדר ג'אקוזי וחדר מדרגות.  "יש לי העדפה לשלמות. יש המון דברים שנראים לא קשורים אחד לשני, אבל משהו בחיבור בינהם מאוד עובד", אומרת ענת כהן הלוי.