ספה בעיצוב פטרישיה אורקיולה ל"בי אנד בי איטליה" בחלל THE BOX

הקיץ מתקרב ועמו עונת השיפוצים והחידושים. יש העוברים לבית חדש ויש גם רבים המעוניינים בעונה הזו לרענן את ביתם ולהעניק לו חזות חדשה. כמובן שמומלץ תמיד לשכור את שירותיו של אדריכל או מעצב פנים, אבל לפני כן כדאי לעשות שיעורי בית וללמוד מעט על העיצובים העכשוויים, מה שיקל עליכם אחר כך כאשר תתייעצו עם איש מקצוע.

מעצבת הפנים מישל הולץ, בעלת סטודיו מישל הולץ לתכנון צבע ועיצוב פנים, מספרת ל"אפוק טיימס" על הסגנונות העיקריים המובילים בעיצוב הבית.

הסגנון המודרני

מהות הסגנון, הצבעים והחומרים: זהו סגנון קצת קר, הצבעים בדרך כלל עומדים בקונטרסט אחד לשני, כמו שחור ולבן. כדי לחזק את הניגודים האלה החפצים בבית יהיו בדרך כלל מחומרים קרים ומבריקים, האביזרים יהיו מאבן, זכוכית, זהב, כסף, מתכתיים וקרים. הסגנון מינימליסטי מעט אבל יוקרתי.

עיצוב של לינור גבעולי בסגנון מודרני מינימליסטי

התאורה: אמצעי התאורה הם בצורות גיאומטריות פשוטות, וצבעם יכול להיות מגוון. הם עשויים ממתכות לא כבדות, וגם מבדאו זכוכית צבעונית. הכול עדין מאוד.

חדר שינה בסגנון מודרני, מחופה באריחים בעיצוב בית האופנה האיטלקי VALENTINO להשיג בלעדית ברשת "חרש"

הריהוט: הריהוט יהיה בצבעים מאוד דרמטיים, שחור או לבן, ואוף ווייט, אפור או אדום חזק. בדרך כלל הוא יהיה גם יותר מרובע או גיאומטרי. פסנתר שצבוע בלכה שחורה חזקה או לכה לבנה מבריקה יתאים מאוד לסלון ויחזק את הריהוט והאווירה. ספת עור תתאים מאוד ותשלים את האווירה המודרנית.

הטקסטילים: הכריות, הווילונות והספות יהיו כבדים ואפילו בעלי ברק קל, לא מבריק מאוד.

האפקט שנוצר: הרגשה של חלל מרווח ללא עומס. תחושה של חיים במקום איכותי ולא זול. גם אם יהיו פריטים זולים, ההרגשה תהיה מרווחת בגלל מיעוט עצמים בשטח.

איפה משיגים? טולמנס, הביטאט, לאורך רחוב הרצל בתל אביב.

הסגנון הכפרי

מהות הסגנון, הצבעים והחומרים: נקרא גם קאונטרי סטייל ומורכב מסגנונות רבים, כמו מקסיקני, ספרדי, של חבל טוסקנה, סקנדינבי. הנפוץ ביותר בארץ הוא הטוסקני. את האווירה של הסגנון הכפרי הטוסקני מייצרים בקירות של סיד או שליכט, עם הקטע המשופשף הלא מושלם. הצבעים בסגנון הזה רכים יותר, כמו קרם או צבעים טבעיים: חום ובז' ואפילו ורוד שבור עתיק, תכלת אפרפר וכל הצבעים הבינוניים שאינם נקיים, עם קצת אפור, קצת לבן וקצת בז', המייצרים חוסר מושלמות שעושה את האווירה הכפרית. החומרים והטקסטורה, גם של הקירות וגם של הריהוט, תמיד יהיו במראה המאט והמשופשף. בסגנון הטוסקני הקירות יהיו אפילו בצבעי אדמה, חמרה או אוקר.

חלל סלוני בסגנון כפרי עם חיפויים בגוון טרה קוטה של המותג האיטלקי COTO DE ESTE ב- HeziBank

התאורה: מתכת ואהילים צבעוניים. מיקום התאורה יכול להיות בכל פינה בחדר לשימושים שונים כדי לבנות אווירה, תאורה מקומית נמוכה, או נקודתית.

סגנון כפרי – כורסה בריפוד פשתן מודפס. להשיג אצל "טורקיז בית יצחק"

הריהוט: ריהוט בצבע לבן שבור ייתן אווירה קלילה ומוארת יותר. אפשר לשים כיסא עור מודרני. לא הכול חייב להיות מעץ, אבל יהיה הרבה עץ ובנוסף איזה ארון מטבח ישן משוק הפשפשים שיעמוד לצד המטבח הרגיל ויוסיף לאווירה הכפרית.

תוספת טובה תהיה קישוטים, כמו פרחים או פרחים יבשים וכדים צבועים מקרמיקה, נרות, ועוד חפצים שיוסיפו לאווירה של טבע בכפר.

הטקסטילים: הווילונות, מפות השולחן וכיסויי המיטה יהיו מכותנה או פשתן.

האפקט שנוצר: הרגשה לא מחייבת, נוחה, חופשיה, לא הולכים עד הסוף, לא צריך להיות סופר מסודר. מרענן, לא מסובך, איכותי, פשוט.

איפה משיגים? Vastu, Ipea.

הסגנון הקלאסי

מהות הסגנון, הצבעים והחומרים: השילוב של החומרים עם הצבעים בסגנון הזה צריך להיות מוקפד כדי שיעבוד נכון ולכן אין בו ניגודים גדולים, הכול משתלב בצורה מאוד ברורה ולא קיטשית. רוב החומרים והצבעים יהיו טבעיים לא מבריקים, מאט. בסגנון הזה יהיו צורות גיאומטריות רכות, כמו למשל ספה בצורת מלבן נמוך, אבל מעוגלת יותר בצדדים.

התאורה: כבדה יותר, גדולה יותר ומרשימה יותר. עם מתכות מבריקות יותר, או מבד או זכוכית, נקי ולא מקושט. הצבעים נייטרליים ושקטים, צבעי טבע, אפור, בז', לבן, לבן שבור, קרם, אפור של אבן, אפור חום. אם יש ירוק הוא לא ירוק צועק אלא אפרפר ירוק.

הריהוט: הריהוט משתלב בצבעוניות עם הריצוף והקירות. כדי לחפש את השילוב הנעים, הריהוט יהיה מעץ קנה סוף, רטאן או אבן, שלא שובר את הצבעוניות של כל הבית. הרהיטים יותר רכים, עם פינות מעוגלות בסגנון קל והצורה פשוטה ללא קישוטים מסביב.

הטקסטילים: הכול יהיה בצבע מאט, לא מבריק, ובדוגמה חלקה או עם פרחוניות מודרנית כשהמוטו הוא: פחות זה יותר.

האפקט שנוצר: אווירה נוחה ושלווה. אלגנטיות פשוטה ועדינה – פחות זה יותר LESS IS MORE

איפה משיגים? Natura, A- designer

הסגנון האקלקטי

מהות הסגנון, הצבעים והחומרים: זהו למעשה האוסף האישי שלך, משהו של עכשיו ושל מסורת, של פעם. זהו סגנון שנראה כמו צרוף מקרים של ריהוט וצבעים וחומרים ואוסף של אביזרים מכל העולם, אבל אם אתה לא עושה את זה נכון, הבית עלול להיראות כמו מחסן של רהיטים. הקונספט נראה פשוט ומקרי, אבל דורש איזון בחומרים, בעיצוב ובצבעוניות. בסגנון האקלקטי נשתמש יותר בצבעוניות של הטבע, לבן, אפור, בז', חום, ולא נלך לקיצוניות חזקה. לעתים ניתן מראה קצת תעשייתי. הקירות ייצבעו בסיד או שליכט. הם לא יהיו חלקים, אלא ייצבעו במין גסות מסוימת, אולי ציפוי של אבן או עץ או בלוקים. הרצפה תהיה מעץ או פרקט, אבן או בטון.

סגנון אקלקטי – כורסאות בסגנון אנגלי מעור – לצד תיבות מסע. גוף תאורה עשוי קרני איל ומכתבה בעיצוב טים אולטון ב:פנטהאוז רהיטים"

התאורה: יכולה להיות משהו שאתם מוצאים ברחוב, או משהו סופר-מודרני, שנות ה-40, ה-60 או 2010.

הריהוט: בגלל שזה אוסף מכל העולם אפשר להכניס ארון או שולחן עתיק והכיסאות מסביב לשולחן האוכל יהיו בסגנון וצבעים שונים. החפצים ייצרו רושם שהאדם הגר כאן מטייל בכל העולם והם יהיו מחומרים שונים ומתקופות שונות, כמו משהו ישן של הסבתא ליד פריט צבעוני שקנית בספרד. האביזרים יהיו דברים לא רגילים של מעצבים חדשים.

חדר שינה בעיצוב אקלקטי מסטודיו "הנגריה" ברישפון

הטקסטיל: כל דבר יכול להתאים, אפילו תוספת של הומור. הבד יכול להיות מאט מחומרים טבעיים, אבל יכול להיות הדפס או דוגמה עם משהו שכתוב על הבד. גם משהו אסייתי מבריק יכול להתאים, משי או כותנה. הדבר החשוב הוא השילוב הנכון.

האפקט שנוצר: בלגן מסודר עם אווירה קלילה. כאן חי אדם עם בטחון עצמי וראש פתוח המוכן לאי סדר מכוון, רוצה להראות שהוא ייחודי, אחר מכולם או אפילו אם הוא לא אמן רוצה להראות אני חי כמו אמן.

איפה משיגים? סיאם, איי די דיזיין.

סגנון רטרו

מהות הסגנון, הצבעים והחומרים: משתרע על פני תקופות שונות. בצבעי לבן מלוכלך, אדום חם, כתום, חום, בז' תכלת, ירוק דשא, כל מה שהיה פעם. בשנות ה-50 הכול היה שקט יותר, לא זוהר, אבל בשנות ה-90-80 היה הרבה יותר זוהר וצועק. החומרים יהיו מפלסטיק, פורמייקה, וגם חומרים טבעיים כמו עץ ועור. הצורות יותר כבדות, יותר ארגונומיות. על הקירות יהיו הרבה טפטים עם צורות גאומטריות ענקיות, ותמונות ממוסגרות במסגרת עץ.

סגנון רטרו או וינטאג' בעיצוב ציפי יעבץ חן (אדריכלות ועיצוב פנים נאוה יעבץ)

התאורה: מזכוכית צבעונית, קש, פלסטיק ובד. אפשר גם בצורות גיאומטריות ארגונומיות.

פינה ייחודית בחלל הבית בסגנון רטרו, הכוללת כורסת חבלים מעץ מאשא אמריקאי בגוון טבעי בשילוב כריות ומושב מעור. ברשת "ביתילי"

הריהוט: חדיש וקליל. לשולחנות ולכיסאות יהיו רגליים דקות ויהיו עליהם הרבה כריות. לכיסאות יהיה ריפוד עם דוגמאות גרפיות. הצבעים הם תכלת, כחול פטרול, עץ טבעי ירוק בקבוק, והחומרים יהיו פשתן, אבן, מתכת מבריקה.

הטקסטילים: בדים לא מבריקים עם צבעוניות חזקה, מצבעי פסטל עד צועק. משתמשים בבד צמר, פשתן.

האפקט שנוצר: חזרה לעולם רגוע יותר, זה של פעם. חזרה לבית ההורים. נוסטלגיה.

איפה משיגים? בכל החנויות שמוכרות יד שנייה משופץ, שוק הפשפשים.

תכשיטים המשלבים בעיצובם אותיות, מילים או טקסטים בשפה כלשהי, נקראים בקיצור "תכשיטים טיפוגרפיים". בשביל להבין את הייחודיות של התכשיט הטיפוגרפי יש להכיר קודם את עולם הטיפוגרפיה, וזהירות כי מתאהבים בו מהר.

אנחנו רואים סביבנו אותיות מילים וטקסטים אינספור פעמים ביום, עד כדי כך שיצירת האותיות נראית כמובנת מאליה ורבים לא מכירים ומתבוננים באמנות הטיפוגרפיה. טיפוגרפיה היא האמנות והטכניקה של עיצוב וסידור אותיות וטקסט. קיימת קהילה גדולה של מעצבים טיפוגרפיים שפיתחו תשוקה לאותיות ופונטים ומייצרים יצירות אומנות מרהיבות משימוש בטיפוגרפיה.

כשמעצבי תכשיטים מכירים בכוחה של הטיפוגרפיה ומשתמשים בה, התכשיט יכול לקבל משמעות והשפעה על העונד אותו ובנוסף להצהיר מסר לסביבה. שילוב הטיפוגרפיה בתכשיט אינו דבר צפוי ולכן גם מושך את תשומת הלב ולעיתים דורש מהמתבונן "קרא אותי!".

יצאתי לבדוק את התכשיטים הטיפוגרפיים שמציע שוק המותגים ומצאתי עיצובים מקוריים ומסקרנים. בנוסף, שמעתי כמה סודות שגילו לי שלושה מעצבי תכשיטים 
בכירים שהסבירו על האפקט החזק שבשילוב הטיפוגרפיה בתכשיטים.

צילום: דן כהן

אין ספק שתמצאו את עצמכם הקיץ בגן אירועים. מתחתנים? נהדר, מזל טוב. מחתנים את הילדים? שיהיה עם הרבה מזל. אבל גם אם אף אחד לא מתחתן אצלכם, סביר להניח שתבקרו לפחות בשלושה גני אירועים השנה כאורחים.

ההבדל בין בילוי מהנה לבין רצון עז לחזור הביתה ולצפות ב"עקרות בית נואשות" בכבלים יכול להיות תלוי לא רק בטיבו של האוכל או ההיצע בבר האקטיבי. לפעמים אתם עשויים למצוא את עצמכם נהנים במיוחד פשוט מפני שהמקום עצמו היה מקסים וסודר באופן שעשה את השהייה בו לנעימה במיוחד. למשל עיצוב אמנותי של החלל שיזכיר לכם חוויות מביקורכם במנהטן, או דווקא אווירה אלגנטית וגינה פסטורלית או אפילו אירוע נוצץ בסגנון רומי העתיקה.

האדריכלית פטי גביש, לשעבר מרצה בכירה בבצלאל במחלקה לאדריכלות ומי שהייתה עד לפני זמן קצר מעצבת ומפיקת האירועים של האלפיון העליון הדומם, זה שאותו לא תמצאו בכל טור רכילות אפשרי אבל עורך אירועי יוקרה מרהיבים, מספרת כי בשנה יש בערך 30 אלף חתונות. מתוכן כמעט 28 אלף הן חתונות "זולות" של 120 שקל למנה, ורק 1500 חתונות בשנה נערכות במקומות ברמה גבוהה.

אלו נערכות בשני זנים של גני אירועים, לדבריה. גן האירועים הראשון הוא גן אירועים קלאסי, דוגמת "אבניו" או "עלמה", שמגיע עם עיצוב בסיסי שאליו אפשר להוסיף דברים נלווים כמו סוגי בד, קישוטים ופרחים. לסוג השני יש קונטקסט, סגנון קבוע שלא ניתן כמעט לשינוי, כמו "לורנס" או "כליף" או "הקומה הרביעית".

"המינוס של הסגנון הראשון", מסבירה גביש, "הוא שיש לזה השלכה כלכלית מאוד גבוהה מכיוון שאחר כך צריך להשקיע בעיצוב האולם כ-40-30 אלף שקל. הפלוסים הם שבכל אירוע אפשר למצוא משהו חדש. למשל בשנה שעברה עשיתי עיצוב חתונה למשפחה שכבר הפקתי עבורם חמש חתונות. זה היה בחורף, לקחתי את 'עלמה' והתאמתי את העיצוב לרצון של הכלה, חורפי בצבעים קרים וכחולים וסגולים עם בסיס לבן בוהק. היתרון במקום כזה הוא שבכל פעם אפשר לממש פנטזיה אחרת, אבל זה עולה".

גני האירועים הופכים היום ליותר ויותר אינטימיים וקטנים, כיוון שהחתונות הופכות להיות יותר אינטימיות. "אם לפני שמונה שנים חתונה של 800 איש הייתה נורמטיבית, היום זה יותר ביתי, יותר קטן", מסבירה גביש.

המעצב הידוע גד הלפרין, בעליו של "סטודיו גד", העוסק בתכנון חללים של בילוי פנאי ומלונאות, סבור אף הוא כי גני האירועים הופכים ליותר ויותר אינטימיים. "האולמות מעוצבים בהשראה של עולם המסעדנות והמלונאות ואז מעצבים אזורים שונים בתוך האולם עם הבדלי גבהים ותאורה או עמודים, שיוצרים הפרדות ומתחמים".

"גם התאורה הופכת להיות מאוד חכמה בזכות הלדים. אם אתה יודע להשתמש בהם נכון אתה יוצר אווירה נכונה ונינוחה. אתה מתמרן את טמפרטורת האור ויודע כיצד לשטוף אזור בתאורה אחידה ויוצר דברים נפלאים".

עוד שינוי חשוב שרואה הלפרין: "הצעירים מכתיבים היום איך האירוע ייראה, כך שבאיזה שהוא שלב הם נפרדים מהמבוגרים ועוברים אל אזור הריקודים שהופך להיות מעין מועדון. לכן היום משקיעים הרבה בעיצוב אזור הריקודים שייראה כמו דיסקוטק".

הפילוסופיה של גד הלפרין היא לתכנן אולמות אירועים עם מרחב אסתטי שמתאים את עצמו לכל סוגי האירועים. לפני 17 שנה הוא עיצב את "טראסק" כמרחב בעל ערכים אדריכליים אבל לא סגנוניים, כך שכל אחד יכול לממש את החלום שלו באולם לפי ראות עיניו.

"התייחסתי אז לעבר ולמיקום שלו בהיותו מבנה האנגרי, והעצמתי את התחושה", מספר הלפרין. לפני שנתיים הוא שב לעדכן את עיצוב המקום לעשורים הבאים. "ארגנו את כל הפונקציות בחלל באופן שכל האורחים יוכלו ליהנות מהפתיחות לכיוון הים. הם גם יכולים ליהנות מקיר מראות המשקף את החוץ ואת הפנים. צלע המראות גם יכולה להפוך לקיר אור, כאשר השליטה היא בידי המפעיל".

הלפרין עיצב גם את "קסיופיאה" בקניון ארנה. "יצרנו אולם מאוד טקסי, כמעט לפי ערכים קלאסיים עם שדרת עמודים ששם מתרחש האירוע כשבשני האגפים הנוספים יצרנו מתחמים שונים – מתחם הריקודים במפלס אחר עם מרכיבים שנלקחו מעולם המועדונים, תקרה שחורה, מערך של גופי תאורה ורצפת פרקט, והמתחם השני הוא מתחם כמסעדה המשמשת להושבת קבוצת אורחים באופן אינטימי יותר. גם מתחם זה שונה בגובהו מהאולם הראשי".

 מאחורי הקלעים של גני האירועים – סגנונות

 סגנון איטלקי עתיק

דעה אחרת נותנת פטי גביש, שפתחה יחד עם בעלה את גן האירועים "קיסר ים" בקיסריה.

"קיסר ים" – צילום: אודי סלמנוביץ

"באולם שלנו הבסיס כמעט סופי", מספרת גביש. "יש אפילו פמוטי כסף, סרטי סאטן על כל מפית וראנרים והלקוח רק צריך להוסיף את הפרחים".

"קיסר ים" מעוצב בתצורה מאוד מדויקת בהיותו חלק מהעיר העתיקה. "לכן", אומרת גביש, "הוא מעוצב בסגנון איטלקי עתיק של פעם ויש בו המון פשטות. באולם יש קשתות ביזנטיות עתיקות, השארתי אותם חשופות, הנמכתי את התקרה והכנסתי את כל מערכות כיבוי האש והתאורה פנימה. הוספנו שטיחים עתיקים אותנטיים ועמודים עם כותרות אותנטיות וכדי מרקו פולו. בחרתי צבעי שמנת או חציל כהה ובהיר שנותנים קונטרסט גדול מאוד לים ומושכים את העין פנימה".

האנגרים ניו יורקיים

אווירה אחרת לגמרי משרים מתחם "דופלקס" הממוקם בהרצליה פיתוח ואולם האירועים של קסטיאל הממוקם בשכונת פלורנטין. שניהם מעוצבים כהאנגרים ניו יורקיים.

מתחם הדופלקס – צילום: דן פרץ

המעצב ירון טל עיצב את מתחם "דופלקס" עם צבעים, צורות ודפוסי עץ טבעיים בשילוב עם עור משובח ובד בגווני חום. הריהוט מורכב מאוסף אקלקטי של פריטים שכל אחד מהם מעוצב בצורה שונה. רצפת הפרקט עשויה מסטריפים של עץ טבעי, התאורה ביתית, מבעד לחלונות הגדולים נשקף נוף פנורמי לים ומסביב לקירות אוסף כדים דקורטיבי ובר עם עיטורים לבנים במיוחד לקיץ.

"קסטיאל" משדר יותר עוצמה עם רצפת בטון יצוקה, פריטי אמנות וריהוט אלגנטיים, יוקרתיים ומיוחדים שאינם מנקרי עיניים ומשתנים בהתאם לאופי האירוע ולבחירת הלקוח.

בתוך המתחם, ובין מבני התצוגה הקולוניאליים, נחבאת גינה בשטח של כ-400 מ"ר, המעוטרת עצי צאלון, גפן משתרגת וריהוט גן מעוצב וייחודי.

סגנון כפרי נוסח טוסקנה

לעומתם גן האירועים "וילה סוקה" הממוקם במושב בני ציון בשרון מעוצב בסגנון כפרי טוסקני.

גן האירועים "וילה סוקה"

נכנסים דרך שער ברזל מפורזל המוביל אל גינה ובה בריכות מים קטנות, ספסלי עץ, פרגולות טבולות בירק, פרחים בשלל צבעים ופינות חמד קסומות. הגן עוצב בסגנון אירופאי-קלאסי תוך הקפדה על שילוב עץ, מתכת ואבן בצורה שמתמזגת עם הסביבה הטבעית בה הוא שוכן.

המבנה עוצב בסגנון כפרי ייחודי. לצד בר המשקאות הבנוי משילוב של עץ ואבן, נמצא המטבח הפתוח, התחום בחלונות ענק בלגיים הפונים אל האורחים ובו טאבון עצים ענק לאפיית מאפים לצד כלי נחושת איטלקים עתיקים. שולחנות העץ והכיסאות המפורזלים שומרים על השפה העיצובית האירופאית-קלאסית.

וודי הרלסון, איילה פישר, ג'סי אייזנברג ודייב פרקנו כארבעת המופלאים

"האשליה" אינו סרט מתח קלאסי, כפי שמצפים מסרט מתח קלאסי להיות. לוקח קצת זמן אמנם עד שמבינים מיהם הרעים ומיהם הטובים והיפה שבסרט הזה הוא שהאמפתיה נוצרת כלפי שניהם ובאיזשהו שלב אתה כבר לא רוצה שאחד מהם ינצח, אלא רוצה ששניהם ישרדו, מה גם כשמדובר בג'סי אייזנברג (הרשת החברתית), וודי הרלסון ("שבעה פסיכופטים"), איילה פישר ("גטסבי הגדול"), מלאני לורן ("ממזרים חסרי כבוד"), דייב פרנקו ("גרינברג"), מייקל קיין וכמובן מורגן פרימן הכריזמטי.

הסרט מתחיל בהצגת דמויותיהם של ארבעה קוסמים מוכשרים בטרוף: הקוסם המוכשר מייקל אטלס (אייזנברג), האסיסטנטית הקודמת שלו הנלי (פישר), מומחית בפעלולים ואפקטים, מריט אוסבורן (הרלסון), מנטליסט מפורסם לשעבר המתפרנס היום מהיפנוזה, קריאת מוחותיהם של האנשים וסחיטתם וג'ייק (פרנקו), כייס ומומחה בלהטוטי קלפים.

כל אחד מהארבעה נמצא בנקודת שפל בקריירה שלו ובדיוק בשלב זה הם מקבלים הזמנה כתובה על גבי קלף טארוט מאלמוני המזמין אותם למפגש הזוי ומלא טריקים וקסמים בבניין אפל בניו יורק. במהלך המפגש הם מגלים כי ארבעתם (שמכירים אחד את השני עוד מהעבר) אמורים לשתף פעולה יחד במופע לאס וגאסי אדיר בהיקפו שבו הם אמורים יחד לשדוד בנק בשלט רחוק.

מורגן פרימן המומחה לקוסמים ולקסמים

שנה לאחר שקיבלו את ההזמנה הם נמצאים באחד האולמות היוקרתיים של לאס וגאס. הם מעלים אל הבמה אורח אקראי שמסתבר כי הוא עובד בנק, שולחים אותו באמצעות טלפורטציה (העברת עצמים במרחב) אל כספת הבנק ושם הוא מפעיל מאוורר ענק השואב את כל כספי הכספת לכל תשואות הקהל המתפעם.

המיטיב האלמוני שהזמין אותם למופע הגרנדיוזי הזה הוא בנקאי מיליונר (מייקל קיין האגדי), כאשר לאורך כל הדרך מלווה אותם צילו של טדאוס ברדלי (מורגן פרימן), סוכן מיומן שהמומחיות שלו היא חשיפתם של קוסמים. הוא יודע הכול על קוסמים, דרכי הפעולה שלהם, הקסמים הכי מסובכים שלהם והדרך שבה הם עובדים על הקהל בעיניים.

למחרת הם מוזמנים אל משרדי האף.בי.איי, שם חוקר אותם חוקר מיומן (מארק רופולו) שלא מצליח להוציא מהם דבר ובלית ברירה משחרר אותם. אבל ברדלי נשבע שיצליח לפצח את סודם.

הם מצליחים לעשות עוד קסם דומה גדול אף יותר שהופך אותם לגיבורי על, אבל עכשיו אנחנו נמצאים בדילמה – ארבעת הקוסמים מעוררים בנו מיד אמפטיה, הם למעשה לא שודדים את הבנק לצרכיהם הם אלא משמשים מעין רובין–הודים. מורגן פרימן, למרות שהוא מתנצח ללא הרף עם הארבעה, מצליח לחשוף את מעשיהם, יודע בדיוק איך הם עושים את מה שהם עושים ונמצא כל הזמן צעד אחד מאחוריהם, והוא כל כך מקסים שקשה לראות אותו מובס.

האשלייה מתחילה

ואילו מייקל קיין, אף הוא מעורר אמפטיה כי במהלך אחת ההופעות כל כספו נשדד בבת אחת בטענה שהוא גרם עוול למישהו (ואת זה לא נגלה לכם כי צריך להשאיר משהו לצופה).

מה שכן אפשר להגיד זה שהסוף מפתיע למדי והסרט עצמו הוא קצבי, שונה ומיוחד, עם הרבה אילוזיות ופעלולים מיוחדים ומרתקים וגם מרדפים טובים. אחרי שחושפים את הקסמים והאילוזיות, מגלים מה נמצא מאחורי ההולוגרמות וחודרים לתוך חדרים נסתרים, מגלים מאחוריהם עוד רובדים, תככים, נקמות, התאגדויות סודיות ועוד הפתעות על גבי הפתעות. כל זאת עד לרבע האחרון שלו שבו מתגלה הכול ויש איזו הרגשה כי כאן קצת נמאס לבמאי לואי לטרייר שלזכותו שני שוברי קופות רציניים – "הענק הירוק" ו"התנגשות הטיטאנים". החלק האחרון של הסרט הוא חסר משמעות, איטי, מייגע ומאכזב וצפוי למדי.

מבחן טעימות עיוור הוא כלי שיווקי המשמש חברות בתחומים מגוונים להשוואת מוצריהם שבפיתוח או בהשקה, אל מול מתחריהם הישירים. במבחן כזה, הנבחן אינו יודע איזה מהמוצרים הנבדקים שייך לאיזה מותג או חברה, ולרוב גם הבוחנים אינם יודעים דבר על הנבחנים או על קבוצות המיקוד שנבחרו.

אינפינטי

פפסי, לדוגמא, משתמשים במבחנים כאלו כבר משנת 1975, במסגרת "Pepsi Challenge", כדי להוכיח עליונות על קוקה קולה, וזאת על סמך מבחן הטעימות בלבד, המנטרל תפיסות מוקדמות אודות המותג.

ואיך כל זה שייך לרכבים? ובכן, יצרני רכב לא יכולים לערוך מבחנים כאלו, משתי סיבות: האחת, הזיהוי המותגי בולט מאוד בפנים הרכב ובחיצוניותו, וגם אם אסתיר את סמל היצרן, לרוב נדע באיזה יצרן מדובר, בעיקר בתחום היוקרה, שם מנסים היצרנים לטפח אופי עיצובי מבודל לרכבם; הסיבה השנייה היא טכנית למדי: לא ניתן לתת לאדם לנהוג ולחוש את הרכב כשעיניו מכוסות. בעיה.

לאור זאת, בניגוד לכל מוצר מדף אחר, רכישה של רכב מלווה בתפיסת המוצר והמותג, ובהתרשמות שאינה חפה מתפיסות או משיקולים קודמים. עובדה זו מקשה מאוד על חייו של יצרן המנסה להילחם בתפיסות שליליות, שגויות לעתים, אודות המותג שלו.

רכישה כזו מכתיבה מציאות שכולנו מכירים: כשאדם מחליט לרכוש רכב, הוא בוחר את הקטגוריה הרלוונטית לו ובונה לעצמו רשימה של אלטרנטיבות. הרשימה נבנית משיקולים שונים: הרכב נמצא "אצלו בראש" (נמצא בגדר המודעות הבלתי נעזרת), קמפיין שיווקי או יח"צני מוצלח של מותג מסוים, תפיסות חיוביות לגבי המותג, או עצה של חבר ש"מבין".

המכוניות שנמצאות "מחוץ לרשימה" מוצאות עצמן שם בדיוק מהסיבות ההפוכות: חוסר מודעות, תפיסות שליליות, קמפיינים שיווקיים שלא הצליחו להעלות את תודעת המוצר מעל לקו הרדאר וכד'.

כך אותו לקוח מפספס פעמים רבות מכונית שתואמת לחלוטין לצרכיו ורצונותיו, אם במודע, או אם פשוט מהסיבות הלא נכונות.

להלן מספר דוגמאות לכך מתחום היוקרה:

רכבי מנהלים - פרימיום קומפקטיים | קאדילק ATS

הילדה החדשה מבית קאדילק, צעירה רעננה וחושנית, מכוונת הישר למובילות הקטגוריה של רכבי המנהלים ה"פרימיום קומפקטיים", דוגמת אאודי A4, ב.מ.וו 3 ו-C של מרצדס.

הרכב, שמתומחר באופן דומה למתחריו הישירים (מתחיל בכ-260 אלף שקל), הוסיף לרשימת האבזור והפינוק אלמנטים רבים, שחלקם נדירים ברכבים בסגמנט הזה, וקבע את השפה העיצובית החדשה של המותג:

ניתן למצוא פה כסטנדרט מערכת התראה מפני סטייה מנתיב או התנגשות חזיתית חלילה, וזאת על ידי הרעדת הישבן וחיווי אדום צועק על השמשה הקדמית. חשוב, וגם עובד מצוין בפועל.

עוד במסגרת הבטיחות, לצד צמיגי Run Flat, ניתן לקבל בגרסת הפרימיום תצוגה עילית מרשימה על השמשה הקדמית, המציגה את מהירות הרכב, תחנת הרדיו, איתותים ואפילו מידע על שיחה שנכנסה. הכול מבלי להסיט את המבט מהכביש. גאוני.

בצד הבידורי ניתן למצוא, כבר בגרסת הבסיס, 10 רמקולים של BOSE, 2 חיבורי USB, פתח לכרטיס זיכרון, בלוטות' והכוכבת – מערכת CUE הכוללת מסך מגע עצום, בעל ממשק ברמת תפקוד של IPAD. למערכת רזולוציה סופר גבוהה וכפתורי מגע חדשניים. COOL.

בצד הדינאמי ניתן למצוא את אחד הרכבים החזקים בקטגוריה, בעל 272 כ"ס המופקים ממנוע 2.0 ליטר עם מגדש טורבו, ובשל משקל נמוך (טון וחצי) המחולק 50:50 על שני הסרנים, רפידות בראמבו ואופציה למתלים מגנטיים, הרכב ניחן בביצועים שלא היו מביישים רכבים במחיר כפול ומשולש.

רכבי מנהלים - פאר | אינפיניטי M

בסגמנט רכבי המנהלים – פאר, עומדת בצד מתמודדת ראויה, האינפיניטי M, חסונה ומיומנת, צופה בזירת הקרב מהיציע.

אל הקרב מוזמנות, בצעקות רמות מהרמקולים ולקול תשואות הקהל, ב.מ.וו 5 ומרצדס E, לעתים יהיו אלה האאודי A6 אל מול ה-GS של לקסוס או יגואר XF.

אינפינטי

ואם תוזמן האינפיניטי לזירה, שם תחשוף שיניים עם מנוע 3.7 ליטר בעל 320 כ"ס, הקרב יהיה מעניין בהרבה.

הרכב, שעיצובו המאופק-יוקרתי ידבר אל רבים, מציע לצד העוצמה והביצועים גם פינוק רב ואווירה יוקרתית אמיתית. דגם ה-GT המפואר מתומחר בדיוק במרכז הקטגוריה, שעיקר דגמיה ותצורותיה נע בין 500-400 אלף שקל.

455,000 שקל של דגם ה-GT יספיקו לרשימה ארוכה של תוספות, מושבי עור אמיתי רך ונעים, מצלמה מקורית לנסיעה לאחור, MUSIC BOX שבו תוכל לאכלס את כל המוזיקה האהובה עליך מבלי להחליף בין הדיסקים, חימום וקירור המושבים הקדמיים, פנסי קסנון, כניסה ללא מפתח ועוד.

לצד כל זה מגיעה כמובן האמינות היפנית, והשקט התפעולי המתלווה אליה.

רכבים משפחתיים / מנהלים יוקרתיים | VOLVO S60\V40 

לא רבים יודעים – ולכן אולי מלכתחילה לא מכניסים את הרכב הנהדר הזה לרשימת המתמודדות שלהם – שהוולוו הזה מתומחר באופן כזה, שמחיר גרסאות הכניסה קרוב יותר למשפחתית גדולה מאשר לרכב מנהלים פרימיום "קטן", דוגמת הקטגוריה הראשונה לעיל.

VOLVO

הרכב, שמחירו מתחיל בכ-180 אלף שקל, מפנק את היושבים בו ושומר על בטיחותם, כפי שאולי רק וולוו יודעת; אם חוזרים לדיון אודות התפיסות שלנו לגבי המותגים סביבנו, הרי שוולוו נתפסת לרוב בתור הרכב המוגן והבטיחותי ביותר.

ואולי בשל כך וולוו מציעה מערכות בטיחות רבות, וביניהן מערכת ה-City Safety שלה בכל טווח הדגמים, המאטה את הרכב עד כדי עצירה במקרים מסוכנים, במהירות עירונית. הדבר מונע פגיעה בהולך רגל במקרה הרע, או פגישה לא מתוכננת עם הפחח במקרה הפחות רע.

במוחו של הרוכש הפוטנציאלי הטיפוסי שתי תפיסות עיקריות לגבי וולוו: רכבים בטוחים, שכאמור היו ונשארו כאלו, ורכבים "כבדים". הכבדות הזו זכתה לאו דווקא לפרשנות של "מכובדות", כי אם לרכב שהוא לחלוטין לא דינאמי.

היצרן הפנים, ומשתמש כשני עשורים במגדשי טורבו (לחדי הזיכרון ואוהבי הז'אנר, הדגם הראשון הנפוץ ביותר היה ה-850 T5), שמסייעים לרכבים להיות "לא כבדים", בלשון המעטה. מהירים וספורטיביים זו הגדרה מדויקת יותר.

וכך מתקבלת חבילה מהודרת, איכותית, דינאמית מאוד ובטיחותית לעילא, והכול במחיר של מכונית מנהלים 2.0 משודרגת.

רכבים קומפקטיים יוקרתיים | לנצ'יה דלתא

לנצ'יה חזרה ארצה לאחר היעדרות מרובת שנים, ולמרות תהילת עולם משנות ה-90-80 של רכב שאף נשא את שם הדגם (אותה דלתא אינטגרלה אגדית), הרכב נמכר בארץ מזה כ-3 שנים ועדיין נדיר עד מאוד על כבישי ארצנו.

האחות של הלנצ'יה, אלפא רומיאו, נמכרת בישראל באופן שוטף, עובדה שאולי מסייעת לשמר את המודעות לאלטרנטיבה אלגנטית וספורטיבית של מעצבי-על איטלקיים, אל מול חלק מהמתחרות הישירות שלה.

לנצ'יה דלתא

אף שלאלפא וללנצ'יה בית משותף, הגדילו לעשות מתכנניהן ומעצביהן ונתנו לכל אחת את האופי הייחודי שלה, אולי, בין היתר, כדי למנוע קניבליזציה בין הדגמים בשל פנייה לקהל אחיד.

הרכב מאופיין בקלאסיקה איטלקית של עיצוב וסטייל (ואגב, ביצירת אמנות כמו ביצירת אמנות, העיצוב אינו שובה את ליבו של כל אחד), לצד מנוע אימתני וביצועים ספורטיביים.

הרכב, המתומחר בגרסאותיו השונות בין כ-185 אלף שקל ועד מעט צפונה מ-200 אלף שקל, מציע גימור איכותי משולב עור, גג פנורמי, מסך צבעוני ועוד אביזרים הלקוחים מעולם היוקרה.

הרכב מתהדר במנוע בעל 200 כוחות סוס, עם מגדש טורבו, ובעצם יכול להוות אלטרנטיבה מעניינת ושונה לדגמים החזקים מקבוצת פולקסווגן (גולף, סיאט ליאון), ואף לגרסאות הכניסה של מותגי פרימיום מסוימים (כמו ב.מ.וו סדרה 1, מרצדס A , אאודי A3 ולקסוס CT).

בשוק הרכב הישראלי נמצאות דוגמאות למכוניות ראויות לחלוטין, שלא תמיד נמצאות ברשימת המתמודדות המועדפות אצל רוב הלקוחות הפוטנציאליים.

יש למכוניות האלו את כל הכלים להפוך ללהיטי מכירות בסגמנט שלהן, ובעצם למכור כמויות כמו אחיותיהן הפופולאריות.

זה יקרה אם רק ייכנסו למודעות הלקוחות, אם לא ייפסלו על ידיהם בשל תפיסות קודמות ויילקחו בחשבון באותו האופן, טרם הקנייה.

הכותב ניהל בעבר את מותגי היוקרה יגואר ואלפא רומיאו, והינו הבעלים של Even Better, ייעוץ וקניינות פרימיום. לתגובות tal@evenbetter.co.il

"אני חושב שבסופו של דבר במאי עושה רק סרט אחד בחייו", אומר הבמאי ערן ריקליס, על אף הפלטה הצבעונית של סרטיו הרבים. "אני לא יודע איזה סרט זה בדיוק", הוא מחייך, "אבל אם מחר אעשה סרט על מכוניות מתהפכות בלוס אנג'לס, אז סביר להניח שברמה האישית, ההומנית, אני תמיד אהיה באותו מקום".

אישה בשמלת כלה על גבול ישראל-סוריה, עצי לימון המאיימים על שר הביטחון של ישראל, גופה שהממונה על משאבי אנוש במאפייה בירושלים צריך להחזיר לרומניה, הם רק חלק מסצנות קצת אבסורדיות שיוצר ריקליס בסרטיו. בתוכן, דמויותיו יוצאות למסע אישי שמתחיל בעל כורחו ומסתיים בכך שהן שלמות ומפוייסות יותר. מפוייס בעצמו, מלא בשמחת חיים ובאנרגיה חיובית ריקליס מספר על סרטו האחרון "זייתון", בשמו הישראלי "להישאר בחיים", שעורר לא מעט ביקורת מצד המבקרים הישראלים.

"השורשים של העשייה שלי הם במציאות, אבל אני לוקח את הצופה לאיזה עולם מקביל, שבו ילד פלסטיני יכול לחבור לטייס, או שכלה יכולה לעבור את הגבול בלי שאף אחד עוצר אותה" – צילום: תקווה מהבד/אפוק טיימס

הסרט שהופק בידי גארת' אנווין, מפיק הסרט זוכה האוסקר "נאום המלך", מציג סיפור לא רגיל בו ילד פלסטיני ממחנה פליטים בלבנון שאיבד את הוריו משחרר ומלווה טייס ישראלי שבוי בלבנון בחזרה לישראל, רוקם איתו מערכת יחסים מרגשת ומגשים חלום. לאור המציאות הכואבת של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, טענו כמה ממבקרי הסרט בישראל שהסרט אופטימי מידי, רגשני מידי ולא ממש מחובר למציאות.

"אני דוחה די באגרסיביות את הביקורות האלה", אומר ריקליס, וזה כמעט משעשע לחשוב שיש רובד באדם החייכן הזה שמסוגל לכעוס. "כי אני לא חושב שהסיטואציה ב'זייתון' למשל היא בלתי אפשרית. הכול אפשרי. ואני חושב שבמקרה הזה זהו לב הסרט. את הצד הפסימי והרע אנחנו יודעים. גם בשנת 1977 כשנשיא מצרי אמר שהוא בא לירושלים, זה נשמע פיקטיבי לחלוטין אבל עובדה שהוא בא, ושאף אחד לא יכל לעצור אותו. זה שינה את הנוף של המזרח התיכון", הוא אומר בהתלהבות.

"בזייתון רציתי שהטייס יכנס לחיים של הילד ולכן, אני לא מרגיש שהסיפור הוא פנטסטי, כי רק ילד יכול לחשוב על סיפור כזה! 'אני אשחרר את הטייס כדי שיקח אותי למקום שאני חושב שהוא הכפר של סבא שלי כדי לשתול את העץ שאבי השאיר לי'".

תחנה ראשונה: ברזיל

הסיטואציות הלא רגילות בהן נמצאות דמויותיו של ריקליס מזכירות את סיפור חייו. בתקופת ילדותו משפחתו התגוררה בארצות שונות בעקבות עבודתו של אביו. המעברים אילצו אותו להתמודד עם חברה חדשה בה הרגיש "אאוטסיידר" אך בו זמנית גם עזרו לו לפתח סובלנות, רגישות וחיבור לאנשים, לא משנה מה מוצאם.

 ביקשתי ממנו לחשוב על תחנות משמעותיות שעיצבו את עבודתו ואת חייו. על התחנה הראשונה הוא חשב מיד בלי הרבה היסוסים: "נקודת המוצא המרכזית שלי הייתה המורה שלי לספרות כשגרנו בברזיל כשהייתי בן 15. היא כיוונה אותנו לחקור ולהתמודד. למדנו איתה את 'החטא ועונשו', ספר שהעלה שאלות מוסריות, אבל גם את 'קן הקוקיה' שהוא ספר על מרדנות. הרגשתי שהתהפך לי העולם, ולראשונה הרגשתי שאני רוצה לספר סיפורים", הוא נזכר בחיוך.

בשנת 1968 הגיע ריקליס עם משפחתו לברזיל שהייתה תחת שלטון דיקטטורי, לאחר שחיו בקנדה, בארה"ב וגם בארץ. הוא למד שם בבית ספר אמריקני שהיה אי בפני עצמו: בתוך בית הספר, מחצית מהאנשים היו בעד מלחמת ויאטנם ותמכו בניקסון, ומולם היו ההיפים, עם סמל השלום על הזרוע, שהיו נגד המלחמה. "פתאום, בתור אאוטסיידר מוחלט, מצאתי את עצמי מול מאבק מאוד משמעותי שהוא יותר מפוליטי, הוא חברתי", הוא מדגיש, "הוא החברה האמריקאית. ואז, מתוך זה, התחלתי ליישם את זה על החיים שלי והתחלתי לקרוא כל מיני ספרים, להתעניין".

ריקליס בוחר גיבור שנמצא בקונטקסט חברתי-פוליטי מסוים. "זה תמיד עניין אותי", הוא אומר, "המיקום של האדם בעולם הזה. היום אתה יכול לברוח מהכל ולחיות באיזו מערה בגליל אך בסופו של דבר, החלטות שנלקחות בכל מיני מקומות רחוקים ממך, פוליטיים וחברתיים, משפיעות ישירות על החיים שלך באופן דרמטי. המפגש של המאוד אישי לבין הסביבה שעוטפת אותנו תמיד ריתק אותי כי אולי גם חונכתי ככה".

יחד עם זאת, הגיבור שלך תמיד מצליח לפרוץ את הגבולות האלו במידה מסוימת, לא?

"אתה מנסה להוביל את הדמות שלך לסוג של קתרזיס כזה ומנסה להוביל את הצופה יחד איתו. השאלה היא כמה האדם, שבא מהמקומות הנמוכים והכואבים, של חוסר חיבור עם עצמו והעולם, מודע למעגלים – החברתי, האישי והפוליטי והאם הם משפיעים עליו. אני באמת מאמין שכל אדם, בכל דקה, בכל בוקר, צריך לקבל החלטה אם הוא עובר איזשהו גבול במובן הריגשי, הנפשי או הפיזי, אם הוא בכלל מתמודד, אם הוא מחליט לשלם מחיר. אלו הדברים שמעניינים אותי".

תחנה שניה: באר שבע

בשנות ה-60 סגן שר הבטחון שמעון פרס קרא לכל המדענים לחזור לארץ כדי לעבוד בכור הגרעיני בדימונה. כיוון שאביו של ריקליס היה פרופסור לביוכימיה ורדיוביולוגיה, הם עברו לגור בבאר שבע. ריקליס בילה את שנות התיכון המאוחרות שלו בשכונה של מדענים של הכור הגרעיני. "זו הייתה מצד אחד שכונה שבה האבות הולכים לעבוד במקום 'שלא קיים', ומצד שני מקום בו האינטגרציה היא חלק טבעי מהמקום", הוא מספר, "בין העלייה המרוקאית והאשכנזים, והכדורגל שהיה משמעותי בחיי, באר שבע לימדה אותי לא להתנשא ולא לחנך אף אחד, אלא לחיות את החיים ולהבין אותם מבחינה משמעותית".

נמצאת יותר בעמדת מתבונן על החברה או שהיית חלק ממנה?

"מצד אחד התבוננתי ומצד שני אתה מנסה לא להתבונן יותר מידי כי אז אף אחד לא יתן לך להסתכל. יש משפט משיר של יהודה עמיחי שאומר: 'משלושה או ארבעה בחדר תמיד אחד עומד ליד החלון'. אני כמו זה שעומד ליד החלון אבל אני עדיין בחדר. המפגש עם אנשים הוא לב העניין. הכי מסוכן זה להתנתק ולספר סיפורים מעמדה של ריחוק. אני חושב שהלימודים ועשיית סרטים זה לא מה שרלוונטי. מה שרלוונטי זו היכולת לשמור על כבוד הדדי, סקרנות וסוג של כנות ביחסים עם אנשים. כך שלא משנה מי האנשים האלה, בין אם הם בסביבה המיידית שלך, אם הם משפחה דרוזית, פלסטינית או כל דבר אחר. במקרה שלי אני בא מבפנים. סרטים זה דבר שדורש המון כח, זה האתגר של במאי, לתקשר ולעבוד עם אנשים ולגרום למישהו להבין מה אתה רוצה. אני מרגיש שפיתחתי יכולת שבאה ממקום טבעי ואני צריך לשמור עליה. את הסרט 'שליחותו של הממונה למשאבי אנוש' (שזכה בחמישה פרסי אופיר ב-2010 וביניהם קטגוריית הבמאי הטוב ביותר והסרט הטוב ביותר והיה מועמד לאוסקר) צילמנו גם ברומניה. זה היה פיזית קשה מאוד, מינוס 20 מעלות, שפה אחרת, אבל אני הסתובבתי שם בקלילות".

"האתגר של במאי הוא לתקשר עם אנשים ולגרום למישהו להבין מה אתה רוצה". צילום מתוך הסרט "לשאר בחיים" – צילום: איתן ריקליס

כשריקליס עשה את הסרט "זוהר" על דמותו של זוהר ארגוב, אנשים לא האמינו שזה הוא שעשה אותו בגלל מוצאו האשכנזי.

"אני לא צריך להיות תימני שגדל בראשון לציון. אני לא באמת רואה הבדל בינו לביני למרות שיש הבדל עצום. בסופו של דבר, כל הדמויות שלי ולא משנה אם זה ילד פלסטיני, קונסול רומני, שחקן כדורגל גרמני, או זמר מזרחי, הם חלק ממני".

באיזה אופן?

הוא מהסס כמי שקשה לו לבטא את הרגשותיו ואז אומר: "יש אלמנטים מסוימים שמרכיבים בן אדם ואני קצת כמו זיקית. חלק מהעניין הוא שאני לא עושה עניין מהעניין. שאני כאילו יכול להתחבר לכל מיני צדדים של אדם שהוא במקרה הגיבור של הסרט שלי. כל מי שאת רואה על המסך זה גם אני. גם הזמר וגם סוחר הסמים. גם הרך וגם הקשה. אני חושב שזה מה שבמאי או סופר עושה. אני לא חושב שאפשר לכתוב על דמות אם אתה לא מתחבר אליה. כי אתה חייב לספר את הסיפור. ברגע שיש לדמות פנים אז חלק מהפנים שלה הם הפנים שלך".

זה קשור לאיך שאתה רואה את עצמך?

"אני חושב שכן, אני מחפש. זה לא שאני עושה לעצמי תרפיה דרך הסרטים במיליוני דולרים אבל זה חיפוש מתמיד. אני גם כל הזמן משתנה – ההורים שלי נפטרו, היו מערכות יחסים, תקוות, אכזבות, ובכל פעם שאני מגיע לעשיית סרט אני מחפש את הדברים שעברתי, גם ככלי מול עצמי וגם ככלי לספר את הדמויות שלי ואת הדילמות שיש להן. הדמויות האלו לא תמיד באות בזמן המתאים, הן באות בדיעבד. וכשהן באות זה עושה את החיים קשים. אתה יכול לקום בבוקר ולהגיד מה אכפת לי מ'הממונה למשאבי אנוש', והוא קצת שוביניסט וזה באמת לא אני, אבל זה כן אתה בתקופה מסוימת. בסופו של דבר אתה נורא נחשף בסרט, גם אם זה משהו שהדמות עושה, אתה חושף משהו בך. אתה מגלה רגישויות שלא תמיד קל איתם".

תחנה שלישית: מלחמת יום כיפור

ריקליס שירת בחיל הקשר, היה בסיני במלחמת יום כיפור והשתייך לדור שעבר טראומה גדולה. אנשים אמנם לא נהרגו בסביבתו אך רבים ממחזורו בתיכון נהרגו. "זו תחנה שאני קורא לה ה'היפר ישראליות' כי היא יוצרת חיבור למדינה אבל גם לשכול ולצער, ואין ספק שזה חיבור משמעותי".

ב"זייתון" ריקליס בוחר להראות בכל הדמויות תמיד את הצד האנושי והטוב שלהן, אף שהרקע לסרט הוא של מלחמה. בסצנה אחת הטייס השבוי מאיים לשבור את מפרקתו של אחד מהילדים הפלסטינים ששומרים עליו כדי שהילדים האחרים ישחררו אותו. כשאחיו של הילד מתחנן שלא יזיק לאחיו, הטייס נקרע בין מצפונו למצוקה בה הוא נמצא ולרצונו להימלט. הוא בוחר לשחרר את הילד.

הפילוסוף עמנואל לוינס אמר שברגע שאדם רואה את פניו של אדם אחר, הוא לא יוכל לרצוח אותו. אתה מסכים עם זה?

"אני חושב שזה מאוד מדויק. בסרט, כשלדמויות יש פנים אתה מגלה את הצד הטוב שלהם, ברגע שאין להם פנים, אז אתה מגלה את הצד הרע. כשהטייס נמצא במונית לדוגמה וברקע יורים לאישה בראש, אז זה חסר פנים, זה כאילו ברקע, אתה לא מקבל הצדקה לירי, אלא רואה את הרוע האולטימטיבי. ברגע שהדמויות היו קרובות אלי אז באמת היה לי קשה מאוד, או היה לי בעצם קל מאוד…", הוא מתלבט לרגע ומסביר: "הרגשתי שלכל מי שיש פנים יש סיפור. אפילו קצין סורי שמופיע רגע בתחנת דלק. אתה מנסה לבנות עולם אנושי וברגע שאתה בונה אותו אתה הרבה יותר סלחני ומבין גם אנשים שמתפקדים בצורה בעייתית. אני חושב שזה גם עובד הפוך. כשהטייס יוצא לדרך עם הילד הוא נמלט ומשאיר את הילד קשור מאחור. ואז, כשהטייס חווה את האלימות הזאת של הירי ברחוב הוא לא יכול להתאפק וחוזר. הוא חייב לשחרר את הילד כדי שלא ישאר למות. האם זאת הומניות נטו? האם זאת הישראליות שבי שבאה בצורה של 'הפוך על הפוך'?

הטייס היה חייב לשחרר את הילד, כדי שלא ימות". צילום מתוך הסרט ל"השאר בחיים"- צילום: איתן ריקליס

 "יש הרבה אנשים בעולם שחושבים שהישראלים הם קילרים, האם זה הופך אותי לדיפלומט? קל לי להגיד לעצמי ולטייס 'זה מה שהיית עושה', שאין מצב שהייתי ממשיך לנסוע. מצד שני אני נורא זהיר לא להיות בתסמונת 'היורים והבוכים' ואני מקווה שהמורכבויות האלה מגיעות למסך".

 תחנה רביעית: לונדון

ריקליס חי בלונדון ארבע שנים וחצי שבהם המשיך ללמוד קולנוע. "לונדון, לעומת מה שחוויתי בארץ, נתנה לי מבט אחר על החיים, מן סוג של ריחוק כזה, התכתבתי שם עם תרבות עמוקה מאוד, התרבות של שייקספיר. זה מקום תרבותי מאוד ומצד שני פשוט מאוד. בתור אאוטסיידר שבא מישראל, התחברתי לפשטות הזאת. התחברתי לקולנוע הבריטי שמדבר הרבה על מעמד הפועלים וזה השאיר עלי חותם. מעבר לזה, אלו היו לימודים ברמה גבוהה מאוד".

סצנה אחת מסרט צרפתי שראה באחד השיעורים נצרבה לו בזיכרון: בתמונה ראו את גני ורסאי באמצע היום. האנשים והצמחים הטילו צל על הקרקע, ואפשר היה להבחין שלאחד מהם לא היה צל כלל. "בתוך הסיפור הריאליסטי של גני ורסאי והצמחייה המדויקת לאדם אחד אין צל", אומר ריקליס בהתרגשות, "זה כאילו לא הגיוני אבל אין לו, והוא הגיבור שלך. זו אולי המהות של העשייה שלי. השורשים של העשייה הם במציאות, אבל אני לוקח את הצופה לאיזה עולם מקביל שבו ילד פלסטיני יכול לחבור לטייס, או שכלה יכולה לעבור את הגבול בלי שאף אחד עוצר אותה. ב'עץ לימון' (שזכה בפרס 'חביב הקהל' בפסטיבל ברלין) היו אולי חמש סצנות של פנטזיות שהאישה חולמת שצילמתי והכל נשאר בעריכה – פנטזיה נטו לא עובדת אצלי. אני כן מתחבר לפנטזיה שבאה ממקום רגשי".

תחנה אחרונה: החיים עצמם

"אני חושב שהתחנה האחרונה היא לא תחנה – היא פשוט החיים עצמם. שימור האנרגיה החיובית שזה אולי הדבר הכי קשה. אם אתה רוצה להמשיך לספר סיפורים ולהצליח בזה, אתה חייב לשמור על אנרגיה. אני אישית לוקח את זה למקומות קצת קיצוניים כי אני היפר אנרגטי", הוא צוחק, "ולכן גם יש לי כל כך הרבה סרטים. חשוב לשמור על טריות, בעיקר על סקרנות, למרות הזמן שעובר. זאת לא תחנה אבל זה סוג של תחנה. כי גם כשעובר סרט אתה מתחיל את הסרט הבא שלך מנקודת האפס, למרות כל הניסיון. זאת אולי התחנה הכי משמעותית. לשמור על המצברים מלאים כל הזמן".

קירק ובתו של המפקד המת שהתגנבה למשימה

הסרט ה12 במספר, "האויב בתוכנו, סטארטרק" (132 דקות של תלת מימד) לא משאיר לצופה רגע דל. הוא ממשיך בנאמנות את קודמיו עם הרפתקאות חדשות, אפקטים טובים, צילומים חזקים, סצנות עתירות דמויות וכמובן (איך אפשר בלי) עם החיכוכים והקונפליקטים הרגילים בין אנשי הצוות.

ספוק נשאר קר רוח גם בלב הר הגעש

הסרט נפתח בסצנה של כוכב לכת נידח עליו עומד הר געש מבעבע העומד להתפרץ בכל רגע. ספוק (חצי אדם וחצי וולקן) מנסה לעצור את התפרצות הר הגעש ונלכד בין הלהבות. בעוד הכול גועש סביבו הוא נשאר קר רוח כתמיד ומקריב את חייו למען המשימה, אבל לג'יימס קירק, מפקד האנטרפירייז יש תכניות אחרות – הוא יציל את ספוק אפילו אם יצטרך לעבור על החוק האוסר על האנטרפרייז להיראות על ידי תושבים לא מתורבתים של כוכב לכת כלשהו. קירק מוביל את הספינה לעבר ספוק הנשאב לתוכה כאשר הילידים עם המסכות הלבנות נשארים בוהים בספינה בתדהמה.

זמן קצר לאחר מכן, בעקבות מתקפת טרור על ארכיב מפקדת האם הממוקם בלונדון, המגיעה מתוך הארגון עצמו, מתגלה כי הטרוריסט אינו אחר מאשר ג'ון האריסון (קומברבץ) השרמנטי. כאשר מתחילים לחפש אחריו מסתבר כי הוא מסתתר בכוכב נידח. לאחר שהוא נתפש בקלות רבה הוא עוזר לקירק ואנשיו להתגבר על תושבי הכוכב המנסים לחסלם, הוא מעמיד את אנשי האנטרפרייז בפני דילמה- האם הוא בעצם גיבור ולוחם על שבא לטובתם או שהוא טרוריסט מרושע?

דילמה: האם הוא באמת טרוריסט?

במהלך הסרט הגיבורים מסתכנים, מקריבים את חייהם במצבים שדווקא חושפים את אהבתם ואת מסירותם זה לזה.

הבמאי ג'יי-ג'יי אברמס חוזר כאן על ההצלחה המסחררת שהייתה לו בשנת 2009 עם הסרט ה-11 שלסטארטרק שהכניס למעלה מ385 מיליון דולרעם דור המשך של שחקנים: כריס פיין, זאקרי קווינטו, זואי סלדנה, קארל אורבן והתוספת המרעננת והכריזמטית, בעלת הקול העמוק בנדיקט קומברבץ' (שרלוק).

מטוס המנהלים שלכם במוסך, או הטייס הפרטי בדיוק יצא לחופשה? שוקלים להוציא חצי מיליון שקל על מיטה מעופפת? עזבו, במועדוני הנוסעים של חברות התעופה תמצאו שלל הצעות שיטיסו אתכם למחוז חפצכם כמו מלכים, ישמרו לכם את המושב המועדף,  יאפשרו לכם להכניס את הגלשן הפרטי לתא הנוסעים ויעניקו לכם טיפולי ספא בחינם. אז מה הם נותנים לכם?

הנוסע המתמיד | אל-על

פרטים כלליים: המועדון שנוסד לפני 28 שנה מונה למעלה ממיליון חברים.

חלוקה: המועדון מחולק לחמישה רבדים: מעמד "המתמיד", מעמד ה"כסף", מעמד ה"זהב", מעמד ה"פלטינה" ומעמד ה"טופ פלטינה".

כיצד מצטרפים למועדון? משלמים 25 דולר ומקבלים 30 נקודות מתנה.

אלו הטבות בסיסיות מקבלים: אפשרות לממש את הנקודות שנצברו עבור כרטיס בונוס, שדרוג למחלקות היוקרה; הזמנת מושב מועדף בטיסה, שדרוג למחלקת תיירים פלוס, הזמנה מראש של מוצרי הדיוטי פרי במטוס (בשילוב כסף ונקודות). כמו כן, ניתן להמיר נקודות מכל חברות כרטיסי האשראי השותפות לתכנית ומחברות שותפות נוספות לתכנית.

הטבות לחברי היוקרה: חברי הכסף, הזהב, הפלטינה והטופ פלטינה במועדון הנוסע המתמיד נהנים מתוספת צבירת נקודות, שדרוגים מוזלים של הרגע האחרון על בסיס מקום פנוי (48 שעות לפני הטיסה ובשדה התעופה), קבלת מקום מובטח (בהתאם לסטטוס) ברכישת כרטיס במחלקת תיירים Y.

חברי הזהב, הפלטינה והטופ פלטינהנהנים מחברות חינם במועדון המלך דוד של אל-על המקנה להם כניסה לטרקלין המלך דוד היוקרתי בנתב"ג, לונדון, פריס וניו יורק, ולמגוון טרקליני אירוח בעולם (בכפוף להסכם אל-על), בידוק של מחלקת עסקים, עדיפות ברשימות המתנה, וכמובן שירות טלפוני 24/7 של מוקד לקוחות יוקרה ייעודי.

חברי הטופ פלטינה נהנים משורה של הטבות בלעדיות כגון מנהלת תיק לקוחות אישי, מעמד פלטינה לבן/בת הזוג, שדרוג מראש בנקודות למחלקה ראשונה ברכישת תעריף זול יותר, קבלת מקום מובטח עד 24 שעות לפני הטיסה לרוכשים תעריף מח' C בעסקים, 5% הנחה ברכישת מוצרי דיוטי פרי, פטור מדמי טיפול בגין מגוון 
פעילויות ועוד.

כיצד צוברים נקודות למועדון אל-על: באמצעות טיסות אל-על וטיסות של חברות תעופה זרות עמן לאל-על יש הסכם שיתוף פעולה או הסכם קוד שייר; באמצעות המרת נקודות מכל חברות כרטיסי האשראי; באמצעות רכישות בדיוטי פרי במטוסי אל-על; באמצעות הטסת חיות מחמד ועוד.

Flying Blue | הנוסע המתמיד של קבוצת אייר פראנס ו-ק.ל.מ

פרטים כלליים: מועדון ה-Flying Blue הוא תוכנית הנוסעים הנאמנים המובילה באירופה עם 21 מיליון חברים נכון לשנת 2012, כששני שליש מהנוסעים החברים במועדון הם בין-לאומיים. המיילים בתוכנית Flying Blue תקפים לכל החיים ובלבד שלקוחות ייסעו אחת לתקופה של עשרים חודשים.

חלוקה: מעמד "שנהב" הוא המעמד הבסיסי, ומועדוני היוקרה הם מעמד "כסף", מעמד "זהב" ומעמד "פלטינום".

כיצד מצטרפים למועדון? בהתחלה אוטומטית, ואחר כך תמורת צבירת מיילים או טיסות בשנה קלנדרית על ידי הרשמה באינטרנט.

אלו הטבות מקבלים וכיצד צוברים נקודות? צבירה של טיסות מפריז או אמסטרדם ללונדון לשנה במחלקת תיירים תעניק מיילים בהתאם לתעריף הכרטיס וגם גישה ללאונג'ים, אפשרות לשדרוג מושב בחינם, השכרת רכב ליום אחד וארבעה כרטיסי קולנוע. צבירה של מספר טיסות קונטיננטליות לשנה במחלקת עסקים תעניק 20,428 מיילים וגם: כרטיס טיסה הלוך ושוב לברצלונה, גישה ללאונג', שדרוג מושב בחינם, שלושה ימים של השכרת רכב בחינם ולילה אחד במלון לשני אנשים.

במעמד הכסף מקבלים 50 אחוז יותר מיילים על כל טיסה בהשוואה למעמד השנהב, ובמעמד זהב ופלטינה מקבלים 75 אחוז יותר.

חברי מועדוני היוקרה נהנים גם מדלפקי צ'ק-אין ייעודיים (במרבית נמלי התעופה), מעדיפות ברשימות המתנה, משירות הזמנות טלפוני הפועל 24/7 ומכניסה לטרקליני אירוח (במעמד הכסף הכניסה תמורת תשלום, במעמד זהב ופלטינה הכניסה חופשית וניתנת האפשרות להזמין אורח נוסף בחינם).

MilleMiglia | מועדון אלף המיילים של חברת אליטליה

חלוקה: למועדון "מילה מיליה" – אלף המיילים – קיימות מספר רמות :MilleMiglia Basic, ומועדוני היוקרה Ulisse, Freccia Alata, Freccia Alata Plus.

כיצד מצטרפים למועדון? הצטרפות למועדון היא בחינם. אחר כך על פי צבירת נקודות באמצעות אתר החברה.

אלו הטבות מקבלים? חברי מועדוןUlisse זוכים להיבדק בדלפק מחלקת עסקים, גם אם הכרטיס הוא למחלקת תיירים; זוכים להעביר מזוודה אחת נוספת מעבר למותר ללא תשלום נוסף, ומקבלים בונוס של 25 אחוז יותר מיילים מהזיכוי הרגיל.

חברי מועדון Freccia Alata מקבלים גם עדיפות ברשימת המתנה, כניסה לטרקליני אח"מים ובונוס של 50 אחוז יותר מיילים מהזיכוי הרגיל.

חברי מועדון Freccia Alata Plus יכולים לקבל גם הזמנה של כיסא נוחות מיוחד במטוס בחינם, ובונוס של 100 אחוז יותר מיילים מהזיכוי הרגיל.

כל חברי מועדוני היוקרה נהנים משוברBussiness for YOU המקנה שדרוג למחלקת עסקים ללא תשלום (תנאי השובר בהתאם לסטטוס המועדון), וכן יכולים להעביר בחינם ציוד ספורט.

איך צוברים נקודות?

חברי המועדון צוברים מיילים בעת רכישת השירותים המוצעים מהחברות המסחריות, בעת השכרת רכב, לינה בבתי מלון, רכישת טיסות מאליטליה או השותפות של אליטליה, או בעת קניות בדיוטי פרי במטוס ובחנויות השותפות לתכנית "המילה מיליה" בנמל התעופה פיומיצי'נו ועוד.

EXECUTIVE CLUB | מועדון בריטיש איירווייס

חלוקה: החברות מתחילה בכרטיס כחול, וככל שטסים יותר וצוברים יותר נקודות מקבלים כרטיס ברונזה, לאחר מכן כסף ובסוף את כרטיס הזהב היוקרתי. החברים במועדון צוברים AVIOS (סוג של מיילים), שאותם הם יכולים להמיר בהטבות שונות, לרבות כרטיסי טיסה בונוס.

כיצד מצטרפים למועדון? ההצטרפות היא בחינם והאפשרות לממש את הטבות המועדון היא מיידית. ניתן להירשם למועדון דרך האתר COM.BA בתהליך הרשמה קל וקצר.

אלו הטבות מקבלים? את הטבות ה-AVIOS ניתן להמיר לכרטיסי טיסה בונוס לעשרות יעדים בעולם ושדרוג מחלקות, כמו גם ללינה בבתי מלון, השכרת רכב ועוד. בנוסף, מקבלים חברי המועדון עדיפות ברשימת המתנה לטיסות והקצאת מושבים לפי בחירה.

חברים בעלי כרטיס כסף או זהב ולקוחות בריטיש איירווייס הטסים במחלקות היוקרה נהנים מטרקליני האירוח של בריטיש איירווייס ושל חברות התעופה השותפות בברית, ביחד עם אורח נוסף. בעלי כרטיס זהב נהנים מטיפולי ספא ללא תשלום, בטרמינל 5 בהית'רו ו-JFK. חברי כסף וזהב נהנים מלפחות שתי מזוודות נוספות ועוד.

איך צוברים נקודות? חברי מועדון צוברים נקודות בטיסותיהם עם בריטיש איירווייס, איבריה, וכל חברות התעופה הנכללות בברית התעופה AVIOS one world. הצבירה משתנה בהתאם למחלקה שבה טסים ולסטטוס של החבר.

•  חוסר פעילות בחשבון בלמעלה מ-36 חודשים מאפסת את ה-AVIOS שנצברו, ואי פעילות לאורך חמש שנים מבטלת את החשבון.

•  החברים גם צוברים נקודות "סטטוס" המאפשרות להם לעבור בין הכרטיסים השונים.

המעבר נעשה על ידי צבירת נקודות AVIOS במהלך 12 חודשים בטיסות בריטיש איירווייס, איבריה וכל חברות התעופה החברות בברית התעופה one world.

SkyMiles | של חברת דלתא איירליינס 

פרטים כלליים: במועדון 161 מיליון חברים.

כיצד מצטרפים למועדון? ההצטרפות למועדון היא ללא תשלום דרך אתר החברה.

איזה הטבות מקבלים: אפשרות לרכישת כרטיס טיסה, אפשרות לשדרג טיסה, אפשרות לרכישת כרטיסי טיסה בחברות שותפות, אפשרות להתארח וליהנות משרותי העסקים של delta sky clubs, תשלום לשהות בבתי מלון, כגון מריוט, תשלום להשכרת רכב, כגון ב"הרץ", רכישת כרטיסי תיאטרון בברודווי ועוד.

כיצד צוברים נקודות: טיסה עם דלתא איירליינס, טיסה עם חברות שותפות, בתי מלון שותפים, חברות השכרת רכב, חברות קרוז שותפות, כרטיסי אשראי, מסעדות, ועוד.

Miles & More היוקרתי | של לופטהנזה

פרטים כלליים: הוקם ב-1993 וכיום מונה כ-21 מיליון חברים. מאז הקמתו השתלבו בו חברות בת של לופטהנזה כמו סוויס, אוסטריאן איירליינס, ג'רמן ווינגס ובריסל איירליינס, וניתן לצבור מיילים 
גם בטיסותיהן.

כיצד מצטרפים למועדון: דרך אתר Miles & More או דרך המוקד הטלפוני.

איזה הטבות מקבלים: פרט לכרטיסי טיסה, לנוסעים מתמידים של תוכנית Miles & More יש אפשרות לשהות באחד מהטרקלינים המפוארים של החברה (או של חברות הבת) באחד מנמלי הבית של לופטהנזה. הטבה נוספת היא אפשרות להנפיק כרטיס אשראי של לופטהנזה ו-CAL. מדובר בכרטיס אשראי המעביר לך מיילים על כל רכישה, לחשבון הנוסע המתמיד.

כיצד צוברים נקודות: צוברים מיילים בטיסות לופטהנזה, סוויס, אוסטריאן, בריסל איירליינס, ג'רמן ווינגס, לוט הפולנית וגם בחברות התעופה בברית ה-Star Alliance. על כל טיסה צוברים כמות מינימום של מיילים בכפוף לאורך הטיסה, סוג כרטיס ומעמד בתוכנית Miles & More. ניתן גם לצבור מיילים על שהייה במלונות ועבור השכרת רכב.

בריחה קצרה מהמציאות – רבע שעת נסיעה מהעיר הצפופה ואתם בחו"ל. ירוק עד, גן מיוחד בו גדלים עשבי תיבול לצד פלפלונים כתומים ומתוקים ובריכות קטנות ומעליהן גשרים, לצד אין סוף ירוק.

אפשר להזמין מקום גם בפנים במסעדת "מקום בלב". יפה בפנים, מעוצב באבן עתיקה מצפת, בסגנון שמעניק למקום מראה של חדר אוכל בטירה עתיקה מימי הביניים. אבל להגיע למסעדה שנמצאת בבעלותו של מעצב גינות ולבחור לשבת בפנים נשמע כמו רעיון די מטופש.

לא ברור מתי בדיוק הפך חיים שסטל מגנן למעצב גינות. סביר להניח שזה התרחש בערך באותו הזמן שספָּרים הפכו למעצבי שיער. בכל אופן, איך שלא תגדירו את עיסוקו של שסטל, הוא יודע את העבודה – עם זה קשה להתווכח.

מומלץ להזמין מקום מראש ולבקש לשבת באחת הפינות הנסתרות ברחבת הגן. קיימות במסעדה לא מעט כאלה, חלקן מובלעות בין עמודים וחלקן נמצאות מעל הרחבה הראשית ונשקף מהן נוף לגינות ולבריכות. בכל הפינות אפשר ליהנות מהמראה הייחודי של הגן ומחוויה פרטית ושקטה שבה לא תיפגשו בשאר אורחי המסעדה.

את הסועדת ואותי הושיבו במרפסת פרטית וגבוהה, ממש מעל אחת הבריכות, כאשר צמחים מטפסים מקיפים אותנו מכל עבר. למרות שהמקום היה די מלא בערב יום שישי, ממרום כס מושבינו לא ניתן היה לחוש בנוכחותם של אלו שישבו בשאר חלקי הגן. הקול האנושי היחיד ששמענו מלבד זה שלנו היה של המלצרית החביבה והיעילה. מי שדווקא כן דאגו לשמור על ווקאליות לאורך הערב היו הצפרדעים בבריכה מתחתינו, שמאוד שמחו לפגוש אותנו ולא חדלו לקרקר על כך. בהתחלה זה בהחלט השתלב עם האווירה הירוקה המהפנטת של המקום, אך לאחר זמן מה של קרקורים שקלנו להציע כתוספת לתפריט מנת ספיישל של רגלי צפרדעים.

בסופו של דבר התרגלנו לקרקורים והגיע הזמן לבחון האם איכות האוכל תואמת את הנוף המרשים.

כפי שהומלץ לנו, פתחנו את הסעודה בסופלה פטריות (36 שקל) ובקציצות פראסה (36 שקל). הסופלה הורכב מפטריות שמפיניון, יער ופורטבלו, ליבת גבינת עזים, ובשילוב שמן כמהין. המרכיבים השתלבו טוב יחדיו, הגבינה עידנה מעט את טעמי הפטריות החזקים. מנה מוצלחת לפתיחה. גם הקציצות היו לטעמנו, פריכות מבחוץ ורכות מבפנים. והעיקר, באמת היה ניתן להרגיש את טעם הכרישה שלא הוחבא על ידי תיבול ותוספות אחרות, כמו בהרבה מקרים אחרים שבהם קשה לזהות ממה מורכבת הקציצה. גם ארבע הגבינות שבקציצות היו עדינות ולא השתלטו על הטעם או הכבידו על המנה.

מנות הפתיחה ללא ספק פתחו את התיאבון והשאירו מקום ורצון לעיקריות.

הבעיה היחידה הייתה שהתאכזבנו מעט ששום ירק לא הגיע אל הצלחת שלנו מתוך גן הירק הנפרש על פני חלק גדול משטח המקום. גם לא אל סלט העלים הקטן שהוגש לצד המנות. כששאלנו איפה בתפריט ניתן למצוא מרכיבים שגודלו בגן האורגני שבמקום, קיבלנו בתגובה הסבר קצר על עונתיות. מבין השורות, אפשר היה להבין שבעונת הקיץ אין הרבה ירקות הגדלים במקום ומוצאים את דרכם אל המטבח.

בבחירת המנות העיקריות, לפחות ביחס לממולאים מגן הירק (62 ₪) לא הייתה לנו התלבטות. מנה צמחונית זו, מתוך עמוד המנות הצמחוניות בתפריט, הכילה בוודאות ירקות שגדלו במקום. אידיאלי עבור הסועדת, אשר בפעם הראשונה מאז החליטה להפוך לצמחונית, קצת הבנתי אותה. משהו באווירה הירוקה והכפרית של המקום עושה חשק להעדיף דווקא מנות צמחוניות ורעננות. סקירת התפריט הראתה שלא משנה אם אתם אוהבי בשר, דגים או צמחונים, תהיה לכם בחירה בין כמה מנות. גם המחירים היו סבירים – רק מנות פילה הדניס והאנטריקוט חוצות את גבול מאה השקלים.

חשבתי להזמין את אחת ממנות הדג, שנראו כפתרון הולם גם לאווירה וגם למזג האוויר החמים ששרר באותו יום. המלצרית, לעומת זאת, טענה שאסור לי לוותר על האוסובוקו טלה (98 ₪) ואחרי ההצלחה במנות הראשונות, החלטתי להמשיך לסמוך על ההמלצות.

ההזדהות הזמנית עם הסועדת הצמחונית הסתיימה עם הגעת המנות. מנת הממולאים מהגן התבררה כמנה החלשה של הערב. מדובר ב-3 ממולאים מתחלפים (פלפל, עגבנייה וקישוא במקרה שלנו) ממולאים באורז מלא, עדשים שחורות, טופו וירקות.

זו לא מנה גרועה, הירקות עצמם היו מצוינים, אך המילוי היה מעט בעייתי. קינמון שפוזר ביד נדיבה מדי האפיל על כל שאר הטעמים במנה, וגם קוביות הטופו לא השתלבו טוב עם מרקם המילוי והרגישו כאילו סתם נדחסו אל המנה כדי להוסיף חלבון. האוסובוקו, לעומת זאת, היה מצוין. הבשר עבר בישול ארוך ביין אדום וירקות שורש, והתקבל שילוב טעמים נהדר ומרקם עסיסי ונימוח. בפירה השורשים שלצדו ניתן היה להבחין בטעם המודגש של הירקות, ולא רק טעם חזק של חמאה הנפוץ במנות מסוג זה.

בשלב הזה כבר הבנו בוודאות שכדאי לסמוך על המלצות הצוות, ולקינוח הם בחרו עבורנו את פאי פירות העונה (38 ₪), תוצרת קונדיטור הבית. במקרה זה פרי העונה היה תותים, אשר נחו בתוך ג'לי אדום מעל בצק פריך וגבינת מסקרפונה. קינוח לא כבד שהתאים מאוד לסוף הארוחה, במיוחד לצד הקפה המעולה אשר פוליו נקלים במקום.

"מקום בלב" לא מציעה מנות שלא טעמתם במקומות אחרים, והיא גם לא מנסה להיות חוד החנית בתחום הקולינרי. מה שהיא כן מציעה זה תפריט די מהודק של מנות שמבוצעות היטב, לצד ערך מוסף משמעותי: זהו אחד המקומות היפים שייצא לכם לסעוד בהם.

לדעתי מדובר בעסקה לא רעה בכלל.

בתחילת שנות ה-2000 חיפש פיצו קדם, אז סטודנט מצליח בשנות ה-30 לחייו, לפרוץ לשוק האדריכלות בארץ. הבעיה היחידה שלו הייתה שארסנל הכלים שעמד לרשותו היה מוגבל מאוד, והצטמצם בעיקר "לביטחון עצמי גבוה שגובל בחוצפה ובטמטום", הוא משחזר.

חזית צד. הגג כולו מרחץ ועוטף את מסות המבנה – צילום: עמית גרון

"באתי בחוסר ידיעה כזה, מאושר ובטוח שאין שני לי. הדבר היחיד שנצמדתי אליו היה הקו האדריכלי שלי", הוא אומר. רצה הגורל ואחד הפרויקטים המוקדמים של קדם היה דירת גג ברחוב אחד העם בתל אביב, שהייתה שייכת לבחור צעיר. כשעלו לגג אמר לו הבחור: "הגג הזה שייך לי כי סבא שלי היה אומן מפורסם מאוד", נזכר קדם.

מתברר שסבא שלו היה האומן נחום גוטמן, והעירייה נתנה לו את הגג כדי שייצור. "נזכרתי שאבא שלי היה חבר טוב מאוד של נחום גוטמן, למרות פערי הגילאים ביניהם. כשהייתי בכיתה ד' נחום גוטמן ביקר אותנו, ואבא שלי אמר: 'נחום בא, אולי תכין לו איזה ציור', ובאמת ציירתי לו ציור ונתתי לו במתנה כשהוא בא, והוא נורא התרגש, אז הוא נתן לי ציור וכתב עליו 'לפיצו מנחום'. פתאום אחרי כ-30 שנה, אני מגיע לדירה של הנכד שלו, ומתכנן לו את השיפוץ", מספר קדם.

הפרויקט פורסם בתקשורת בטיימינג טוב, והוביל לגל של התעניינות בקדם. פרויקט אחד הוביל לשני וכעשור מאוחר יותר כבר הפך קדם לשם דבר בעולם האדריכלות המקומי, לסוג של עילוי שהצליח בזמן קצר יחסית לסלול את דרכו בזירה המקומית.

צילום: עמית גרון

כיום קדם מעצב בתי מגורים לאלפיון העליון ופרויקטים נוספים שביצע, ביניהם החנות הראשונה של חברת "אפל" בישראל ושל B&B איטליה, זיכו אותו באות העיצוב הישראלי בכל השנים האחרונות. בין לקוחותיו נמנים אנשי עסקים אמידים, רוכשים מחו"ל ואף אנשי תרבות ישראלים.

גינדי או השיר החמישי

בסמוך לרחוב רוטשילד שוכן משרדו של קדם. מדובר באותו משרד שהקים לראשונה בתחילת שנת 2000, בבניין ישן, מתקלף וטיפוסי לתל אביב. כנראה בגלל זה הכניסה לבניין משדרת משהו של פעם. לא בדיוק מה שמצפים ממשרד שלקוחותיו מגיעים מווילה בהרצליה פיתוח, מדופלקס במגדלי אקירוב, או מנחלה ברשפון.

אולם, חוץ הבניין לא מעיד על פנימיותו. בחלל המרכזי במשרד ניצב שולחן גדול ולבן, ומסביבו יושבים, בדומה למה שמזכיר את אבירי השולחן העגול, צוות האדריכלים של קדם, תשעה אנשי סיירת שמלווים אותו בפרויקטים השונים. רק בשונה מאותם אבירים, כאן גינוני המלוכה אינם קיימים, השולחן הוא מלבני והצבע הלבן שולט בכל – על הקירות, המחשבים והדלתות.

צילום: עמית גרון

"התפיסה שלי היא לעשות אדריכלות איכותית ולא כמותית, ולשם כך הקמתי כאן משפחה. זה מאפשר לצוות לקבל מעמד, להיות מעורב בפרויקטים ובדיאלוג", הוא אומר.

הם מנהלים דיאלוג עם הלקוחות?

"עם הלקוחות, איתי ועם הפרויקט. הם מובילים את הפרויקט באמת. זה לא 'אני' וחבורה של אנשים שעובדים מתחתיי. אלא 'אני' עובד איתם".

אתה יכול להגיד, 'מה, גינדי זה לא מתאים לך', כי הם מחפשים את ה'שריר' ואת השיווק האגרסיבי ואת ה'גדול', ואני אדריכל שהוא השיר החמישי, השקט-איכותי. ככה זה כשמסתכלים מבחוץ- צילום: אדר יראון

בסמוך לחלל המרכזי נמצא חדרו של קדם, שם נערך הריאיון אתו. מדי פעם נכנסים אליו אנשי צוות כדי לקבל חוות דעת ואישור לאלמנט מסוים בפרויקט שהם עובדים עליו.

כשאני מבקש מקדם להגדיר את הקו האדריכלי שלו הוא נרתע. "אני לא אוהב לשים דברים במגירות", הוא אומר. "אם אתה רוצה להכניס אותי להגדרות, אף על פי שאני מתנגד לזה, אז אני נשען מאוד על המודרניזם של שנות ה-50, זה שהיה אמיתי (משפחת רכטר, א"ל), לא זה שנהפך להיות היי-טקי.

"זו אדריכלות שחפה מגינונים וקישוטי יתר, וחפה מלעשות שריר. זו אדריכלות שיש בה חללים פונקציונאליים שעושים המון שימוש באור טבעי". כדוגמה לאדריכלות כזו הוא מביא את ביתן הלנה רובינשטיין המשמש לדעתו כאחד המבנים היפים בעולם.

מבט מהסלון לגלריית פינת העבודה. ויטרינות האלומיניום נאספות הצידה ובמטלות את החייץ בין פנים לחוץ (תכנון בשיתוף אירית אקסלרוד) – צילום: עמית גרון

"אני לא רוצה שהאדריכלות שלי תהיה אופנתית. אני רוצה שהיא תהיה כמו השיר החמישי בדיסק, השקט-איכותי. זה שבסופו של דבר ילווה אותך במשך שנים".

איך זה מתחבר לחברה כמו גינדי?

"משפחת גינדי פנתה אלי כדי שאעצב להם את משרדי המכירות ברמת השרון ובשוהם. אתה יכול להגיד, 'מה, גינדי זה לא מתאים לך', כי הם מחפשים את ה'שריר' ואת השיווק האגרסיבי ואת ה'גדול', ואני אדריכל שהוא השיר החמישי, השקט-איכותי. ככה זה כשמסתכלים מבחוץ.

"אבל מסתבר שכשאתה מכיר את הגינדים מבפנים, מדובר בחבורה צעירה של מקצוענים, שמחפשים תמיד להיות יותר טובים מכולם, ומחפשים להיות איכותיים. הם התקרבו אלי, לשפה שלי, הם לא לקחו אותי למקום אחר. גם אם נראה מבחוץ שאתה לא מתחבר, בתוך התהליך אתה יכול להתחבר מאוד".

"קיבלתי את תפקיד הבת"

"אנחנו ארבעה בנים במשפחה", מספר קדם. "היה בן בכור, אחרי זה נולד עוד בן, ואז אימא שלי נכנסה להיריון עם תאומים. ההורים שלי כל כך רצו שתצא לפחות בת אחת, אבל בסוף יצאנו שני אחים תאומים, ואני קיבלתי את תפקיד הבת. שלחו אותי לחוג ציור בביתן הלנה רובינשטיין, ואולי בגלל זה אני כל כך אוהב אותו".

אתה גם מנגנן?

"לא, אבל הלוואי שכן. הייתי עכשיו ביום הולדת שעשה לקוח שלי לאשתו בת 40. מסיבת הפתעה בחצר. עשו במה קטנה ופתאום עולה שלום חנוך להופיע. תשמע, אין לזה תחליף. נראה כאילו הוא נטען כל הזמן מהאנרגיה שחוזרת אליו, מהפידבק המיידי מהקהל, דבר שחסר לי".

צילום: עמית גרון

למי שתהה, ציוריו של קדם הילד לא הוצגו במוזיאונים, וילד מחונן הוא לא היה. "בדיעבד, אני גם לא יכול להגיד שראו אצלי בגיל צעיר איזו שפה אדריכלית", הוא אומר בחצי חיוך.

קדם הילד גם בכלל לא רצה להיות אדריכל. "הייתי בטוח שאהיה צלם. הסתובבתי בתל אביב וצילמתי הכול. פתחתי חדר חושך באיזה מחסן, וזה נהפך לתחביב".

"אחרי הצבא הלכתי ללמוד צילום בבצלאל, אבל תמיד שאלו אותי במשפחה 'מה תעשה עם זה?' אני בא מבית עם ציפיות. לפני שאחי התאום הלך לעסוק בהומאופטיה ולעשות מדיטציה הוא למד תואר שני בכלכלה. הוא קודם כל היה צריך לשים 'וי' על הציפיות מהבית. כהורה כיום, אני מבין את הציפיות האלה".

ייתכן שמסיבה זו "ברח" קדם לניו יורק אחרי שנת לימודים אחת בלבד בבצלאל, שם הכין תיק עבודות ללימודי אדריכלות. כעבור כשנה התקבל ל-AA בלונדון, אחד מבתי הספר המובילים בעולם, וחמש שנים מאוחר יותר, בתום לימודיו, חזר לארץ ופתח משרד.

מה המצב היום אצל הדור הבא? רואים אצל הילדים שלך ניצנים מהגנים שלך?

"הבת הבכורה היא הצד הניהולי שבי. היא אוהבת לנהל את העולם. שני הילדים הקטנים יותר מציירים כל הזמן קטן ומינימליסטי. ממש רואים את ניצני הזרע. אם הם יהפכו להיות אדריכלים מינימליסטים זה לא יפתיע אותי".

זיעה, פחדים וחששות 

קדם מספר שאחד האתגרים הגדולים בתחום שלו הוא הדיאלוג עם הלקוח. "תחשוב על במאי קולנוע כמו אבי נשר, שעשיתי לו את הדירה", הוא אומר. "מה היה קורה אם במשך שנה שלמה שבמהלכה הוא עובד על סרט, הוא היה צריך להתייעץ עם הקהל שלו? או שצייר היה צריך לצייר פורטרט וכל הזמן לשאול את הלקוח שלו מה הוא חושב?

"אני כאדריכל כל הזמן בדיאלוג עם הלקוח שלי, מקרה ותגובה. הלקוח לא תמיד מרגיש בטוח, ומתפקידי להסביר לו שאנחנו באותה סירה, ולהוביל אותו דרך תהליך שבסופו של דבר יביא לתוצאה אדריכלית מצוינת".

איפה הקושי בזה?

לא מעט פעמים אני יושב מול לקוח, ולפעמים מתחיל לחשוש מהרעיון. אני עושה עכשיו בית שחצי ממנו תלוי באוויר. התאהבתי ברעיון, ואז התחלתי לחשוש ממנו – צילום: עמית גרון

"זה מלווה בזיעה, פחדים וחששות. לא מעט פעמים אני יושב מול לקוח, ולפעמים מתחיל לחשוש מהרעיון. אני עושה עכשיו בית שחצי ממנו תלוי באוויר. התאהבתי ברעיון, ואז התחלתי לחשוש ממנו. חששתי שהלקוח לא בטוח יאהב את זה. זה משהו חדש שעוד לא עשיתי.

"הכי קל ללכת על בטוח, אבל אני עושה הכול חוץ מללכת על בטוח. אני מחפש לחדש כדי לפתח שפה, וזה מלווה במתח תמידי".

מה לא תסכים לעשות?

"פעם מישהו בא אלי עם נחלה ענקית של עשרה דונם, ואומר לי שהוא נורא אוהב את סגנון הבניה במרוקו. אני לא יכול לקחת את זה ולבנות את זה כתפאורה בישראל. יש אדריכלים שלקחו את זה ועשו את זה מצוין, ואני לא בטוח שהם טועים. רק נראה לי מוזר לעשות משהו שאתה לא אוהב. בכל מקרה, לא אסכים לעשות עבודות שאינן בקו האדריכלי שלי.

"לפעמים יש גם ניגודי אינטרסים. למשל, התקשרו אלי ממטבחי סמל ורצו שאעשה להם את האולם החדש, אבל ברור שאני לא יכול לעשות להם את האולם, אם ממול אני עושה את בולטהאופ".

בטקס הפתיחה של משרדי המכירות של גינדי, קדם הקריא כמה מילים ואמר שאינו מאמין יותר במגדלי יוקרה, אלא במגדלי תרבות.

מה זה מגדל תרבות?

"אני עושה ביחד עם משה צור את מגדל דן ברחוב ארלוזורוב, את כל הפנים שלו. בדרך כלל עושים במגדלים מועדון דיירים, אבל מתברר שברוב הזמן הוא ריק. אחת ההחלטות שקיבלתי שם הייתה לעשות במקומו אזור של ספריה. תחשוב שאתה אחד האנשים שגר במגדל, ויש לך אורחים ואתה יכול לרדת איתם לשם. זה לקחת את מה שנקרא 'יוקרה' לכיוון של תרבות".

מאיפה באה לך ההשראה לרעיון?

"חשבתי כאילו שזה שלי, ומה אני הייתי רוצה שיהיה שם, בתור המשתמש. מעבר לזה ההשראה באה לי מכל דבר, מאדריכלים שאני מאוד אוהב, ממלחין כמו ארקדי דוכין, מסרט שאני אוהב וכו'".

ארקדי דוכין?

"תראה, אני מאוד לא מתמטי ואנליטי. תמיד הייתי חלש מאוד במתמטיקה. תמיד חושבים שיש איזו קורלציה בין מתמטיקה לאדריכלות. אבל אין. אני טיפוס נורא אמנותי, ספרותי, הומני, מאוד לא ריאלי. כך שגם את ההשראות שלי, את המוזות האלה, אני לא יכול לסמן ולומר לך מאיפה הן באו בדיוק. זה היופי בהן. וכשהן באות, זו אהבה חדשה".

סוזוקי

היה זה חורף של שנת 1996. אני, חייל מילואים צעיר, נשלחתי עם יחידתי מאזור התבור לכיוון הנגב, לפעילות. פיצלו אותנו לרכבים שונים המשתתפים בתרגיל, ואיתם הגענו לדרום. "250 ק"מ, לא נורא", חשבנו. אז חשבנו.

המסע התברר כחוויה קשה. נסענו בנ"נ, משאיות ומשוריינים צבאיים. "ג'יפים" כשם גנרי לכלים. הבעיה היא שהרכבים האלה לא מיועדים לנהיגה במהירות העולה על 60 קמ"ש. בחלקם אין חלון קדמי. מתלים ורכות נסיעה אינם בלקסיקון שלהם. רדיו אין, ומזגן? נו באמת, לא כאן.

הגענו לאחר נסיעה מתישה של שעות רבות. טעמנו חול, אבק, ברחשים ומיני מעופפים ואם לא די בכך – נעקצתי על ידי דבורה שנחבטה בידי בזמן הנסיעה. ככל שהדרמנו נהיה קר יותר ויותר. חוויה קשה כבר אמרנו?

זו הייתה אז האסוציאציה לג'יפ: נוקשה, צבאי, טכני, No fun.

ריינג' רובר

בתחילת שנות ה-90 האופציה היחידה לרדת משולי הכביש כדי ליהנות מנהיגת שטח, הייתה ברכבים מבית סוזוקי (סמוראי, ויטרה). אלה רכבים שאמנם הפגינו יכולות שטח מפתיעות (במיוחד הסמוראי שניחן במשקל נוצה), אך היו רחוקים מלספק נוחות של רכב כביש רגיל. המתלים נוקשים, מערכת ההנעה הכפולה רועשת, האבזור דל ו"התנהגות הכביש גבולית", כפי שהוגדר בסמוראי.

המחירים, שעמדו על 48-39 אלף שקל באותה תקופה, היו דומים למחירי רכבים משפחתיים דאז, דוגמת הדייהטסו אפלאוז ופיז'ו 405. היה פה ויתור ממשי של הבעלים על נוחות, ומידה רבה של הקרבה.

קייזר

אבל ב-1993 תרבות רכבי הפנאי החלה להשתנות וסימנה טרנד חדש בישראל. אל סוזוקי הצטרפו יבואנים נוספים שהבינו את הפוטנציאל השיווקי בישראל, ורכבי השטח שווקו עם גג בד או קשיח, מרכב קצר או ארוך, דיזל ובנזין, אוטומטי וידני. ה"גיפ" כבר לא יועד ל"ג'יפאי" בלבד.

לצד רכבי השטח הספרטניים שהצטרפו לסוזוקי, כמו לאדה ניבה, נוספו רכבי שטח במחירי אמצע, כמו ניסאן טראנו, ג'יפ תע"ר סופה, קיה ספורטאז' וסאנג יאנג. לצדם הופיעו גם רכבים יקרים יותר, כמו איסוזו טרופר, מיצובישי פאג'רו, ג'יפ גרנד צ'ירוקי, טויוטה 4 ראנר ולנד רובר, שהחלו להתחרות ברמות המחירים שלהם ברכבי יוקרה של ממש.

את הרשימה סגר "ג'יפ היוקרה" היחיד ששווק באותם ימים בישראל, הריינג' רובר. ריינג' של אותם ימים תומחר סביב 350 אלף שקל, כסף שקנה אז גם ב.מ.וו מסדרה 7, מרצדס S או יגואר XJ.

היום שבו הג'יפים השתלטו עלינו

יותר משני עשורים חלפו וגם אנשים שאינם צולחים נחלים, נושמים בוץ ואבק ולא באמת עוברים סלעים להנאתם, החלו להתעניין ביצורים המגודלים כפולי ההנעה. החל להיווצר כאן טרנד. קונים רכבים העונים לשם "ג'יפ" גם לכבישים סלולים או אפילו לצרכים עירוניים בלבד. בגלל המראה, בגלל האמירה. בגלל הנוחות שיש לרכב גדול וגבוה. רכבי השטח, לצד "כמו שטח" (הנעה קדמית ברכב עם מרכב "ג'יפי"), מציפים את כבישינו.

ניתוח של טבלאות המסירות מראה מגמה ברורה. המכירות השנתיות של רכבי ה-SUV גדלו מ-7 אחוזים מסך מכירות הרכב ב-2007, אל מעבר ל-9 אחוזים מסך המכירות ב-2012.

סוזוקי

הפער בולט הרבה יותר בתחום היוקרה. מכלל רכבי אאודי שנמסרו בישראל בשנת 2012, 38% (!) הם רכבי SUV. זו קפיצה של כמעט 30 אחוז מאז 2007. דבר דומה קרה אצל מרצדס, שרשמה קפיצה קטנה יותר, אך עדיין משמעותית של יותר מעשרה אחוזים במסירות רכבי SUV מתוך כלל הרכבים שמסרה.

המגמה הזו מדרבנת את היצרנים לייצר עוד ועוד דגמים, סגמנטים ותתי סגמנטים, וניתן לתפור חליפה כמעט לכל קונה.

דוגמה בולטת לכך היא אאודי. אם בשנת 2007 החברה השיקה את רכב השטח היוקרתי שלה, ה-Q7, וכך נתנה פתרון חדש לחלוטין (שטח-יוקרה) במונחי המותג, שנה לאחר מכן היא השיקה את ה-Q5 המוצלח, ובעקבותיו גם את ה"בייבי Q5", ה- Q3(2011) המבוסס על פלטפורמת ה-A3. בעוד כשנתיים מהיום, צפוי דגם קטן אף יותר מבית אאודי – ה-Q1.

שאר היצרנים לא נשארו חייבים, ולב.מ.וו סדרת דגמי SUV מפוארת, לכל דרישה ו(כמעט) לכל כיס (X6 ,X5 ,X3 ו-X1 המקבילים לרכבי אאודי לעיל). אותו סיפור מתרחש אצל מרצדס (ML,GL,G-CLASS GLK) ואינפיניטי (EX, FX ו-JX ה-SUV המגודל שאינו משווק בארץ).

אפילו מותג השטח הטהור לנד רובר-ריינג' רובר, שלו יש אין ספור דגמים ותתי דגמים, הבין את השוק הרותח של ה-SUV הקומפקטיים, והשיק את ה-EVOQUE הסקסי.

ההימור של פורשה

ההפתעה הגדולה ביותר בתחום, ואולי ההימור העסקי המשמעותי ביותר, הגיע מבית פורשה, עת השיקה את הקאיין, רכב ה-SUV שלה, בשנת 2002. פורשה, מותג ספורטיבי סמי אקזוטי, התפרסם לאורך עשרות שנים בתור יצרן רכבי ספורט מהטובים בעולם.

פורשה

רכב שטח רחוק שנות אור, כך נדמה היה, מההגדרה של רכב ספורטיבי. הסיכון שלקח יצרן פורשה, לאבד את הקהל המסורתי שפורשה מזוהה אצלו כרכב אולטרה ספורטיבי טהור, עמד אל מול הסיכוי שלו להגיע לקהל חדש, שמחפש רכב גדול, מפואר, פרקטי ובעל עבירות בשטח, שעד אותו הזמן לא מצא את מבוקשו באולם התצוגה של פורשה.

ההימור התברר כמוצלח וכהחלטה עסקית נכונה מאוד: עד כה נמכרו כ-400 אלף רכבים כאלו בעולם, והמהלך עזר להבריא את המותג שידע ימים קשים.

יתרה מכך, המותג עתיד להשיק כבר בשנה הקרובה את האח הקטן של הקאיין, המקאן (MACAN), שעתיד להתחרות אף הוא בסגמנט ה-SUV הקומפקטיים.

* * *

בתקופתנו אנו מחפשים רכב שיהיה הכול מהכול. יפה, ספורטיבי, נוח, מרווח וגדול, ואם אפשר, שלא יעצור בירידה מהכביש הסלול. היצרנים השונים ובעיקר של רכבי היוקרה, כבר הוכיחו שניתן לייצר מכוניות שנותנות פתרון די קרוב ל"הכול מהכול", כל עוד לא תדרשו מהרכב שלכם להשתתף בתרגילים צבאיים ולצלוח דיונות.

אמנם רכב כזה דורש מידה רבה של הסתגלות והקניית הרגלי נהיגה חדשים, בשל מרכז כובד גבוה יותר המגיב אחרת בפניה, משקל רב יותר בבלימה, ולמחפשי אתגרים – נהיגת שטח נכונה, אך עדיין, המגמה של נהירה לרכבים כאלו מתחזקת מאוד משנה לשנה.

הכותב ניהל בעבר את מותגי היוקרה יגואר ואלפא רומיאו, והינו הבעלים של Even Better, ייעוץ וקניינות פרימיום. לתגובות tal@evenbetter.co.il

טניה וינוקור ולהקתה יופיעו במופע פלמנקו על קומת הגג של מגדל עזריאלי– צילום: מקסים ריידר

פניני המוסיקה בעזריאלי

שעת בין ערביים, הנשים בוחרות את השמלה הכי יפה שלהן, הגברים מכפתרים חולצה, מתכוננים לקונצרט שילכו לראות הערב. לא, הפעם הם לא ייסעו להיכל התרבות אלא יחנו דווקא בחנייה של מגדלי עזריאלי.

שם, על קומת הגג, כשהנוף העירוני מרשים במהירותו ובפרטיו, הם יוכלו לעצור לרגע, להתכנס בתוך עצמם ולהקשיב. "ארבע העונות" של ויוואלדי, מוסיקה אירית ומוסיקה לטינית הם רק חלק מהקונצרטים בניצוחם של אמנים מוכשרים מהארץ.

"אנחנו לא עושים קונצרטים בהיכל התרבות אלא במקומות רומנטיים ומיוחדים", אומרת ילנה באידק, מנהלת "פניני המוסיקה", האישה מאחורי המופעים. "אנחנו מארגנים קונצרטים במקומות לא שגרתיים: כנסיות, מוזיאונים, מקומות היסטוריים, בטבע ומול הים". באיידק מסבירה שמקום כמו עזריאלי מאפשר לקהל צעיר יותר להגיע – אלו שאולי אוהבים מוסיקה אבל לא תמיד מוכנים ללכת למקומות רציניים.

 הקונצרטים: ימי שישי בשעה 20:30

 26.7: "ארבע עונות" של ויוואלדי; 9.8: קרנבל המסכות של ונציה – מנגינות של ויוואלדי, רוסיני, ורדי ופגניני; 16.8: Magic of Ireland (מוסיקה אירית); 23.8: סניה קרויטר – טיהור האש (מוסיקת עולם)

מחיר כניסה: 480 ש"ח. אפשר לקבל הנחה של 25 אחוז אם עושים מנוי לארבעה קונצרטים (384 ש"ח)

אגדות חול 2

הנסיך הקטן, טרזן, פטר והזאב, שלושת המוסקטרים, שמשון הגיבור, שלמה המלך ומלכת שבא, הענק הירוק, איירון-מן, ספיידרמן וקפטן אמריקה הם רק חלק מהדמויות שיככבו בתערוכה ייחודית של פסלי ענק מחול במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.

14 פסלים מהאקדמיה העולמית לפיסול בחול שבהולנד, מגיעים לכאן כדי לפסל באמצעות חול מיוחד את הדמויות המפורסמות. התערוכה תישאר פתוחה בשעות הערב בחודשי יולי ואוגוסט והפסלים יוארו בתאורה מיוחדת. בין האמנים הגיע גם מנהל האקדמיה לפיסול, מרסל אליאן אוף ווייפר (Marcel Elsjan of Wipper) אמן חול בעצמו.

"יש יותר בפיסול חול מאשר יצירה מחול ומים", הוא אומר. "זאת אומנות שיכולה להשפיע על חייהם של אנשים, לא משנה מה גילם או מוצאם. כל האנשים בעולם שיחקו בחול ובמים כשהיו קטנים ולכן לאמנות הזו אין גבולות תרבותיים – היא מאוד מוכרת ונגישה לכולם. יש לנו קבוצה של 600 פסלי חול שבאים מ-30 מדינות ומכל היבשות. בכל מקום שהם נפגשים ויוצרים פסלים יחד, הם עובדים כקבוצה, לומדים על הרקע התרבותי של האחר, ובו-זמנית מעבירים את זה לקהל שלהם".

תאריכים: 1 ביולי עד 26 באוגוסט, בין השעות 23:00-19:00

מחיר כרטיס: 99 ש"ח, לחיילים: 65 ש"ח

אתר: http://www.eretzmuseum.org.il

נקודת מגע 2013

אגף הארכיאולוגיה השקט של מוזיאון ישראל בירושלים יתעורר לחיים לערב אחד כאשר האומנית נונה אורבך תגיע ותיצור בתוכו סדרה ארכיאולוגית פיקטיבית מחפצים זעירים. החפצים שתשתמש בהם כדי ליצור את ההתערבות האמנותית שלה באגף, ייתרמו על ידי הקהל הרחב שיגיע במיוחד למקום לערב של גילויים, התנסות, יצירה ודיאלוג במוזיאון.

מסיבת אוזניות שקטה באירוע "נקודת מגע" במוזיאון ישראל – צילום: מקסים ריידר

ב-25 ביולי, מוזיאון ישראל יהפוך לשדה של אמנות חיה בו אמנים, שחקנים, מוסיקאים, הוגי דעות, "יבואו במגע" ויגיבו ליצירות אמנות קבועות במקום.

בשנה שעברה הקהל יכול היה להלך בתערוכות המוזיאון, מצויד במדריך קולי שהסביר על עבודות האמנות. הייחוד בזה היה שבמקום פס הקול שאנחנו רגילים לשמוע היה זה קולם של ילדים שפירשו את היצירות לפי דמיונם ורוחם, מהמקום הנאיבי, הישיר והמקסים שלהם.

הרעיון של הערב הזה הוא לקחת אומנות שנתפסת כמשהו סטטי, ולהפוך אותה למשהו חי ורלוונטי, שמערב אנשים. "השנה זה יקרה יותר מתמיד כאשר הרבה מהנקודות שבחרנו דורשות מעורבות של קהל", אומרת רננה רז, המנהלת האומנותית של האירוע. "אנחנו רוצים לבחון איך מוזיאון יכול להיות מקום שבו נוצרת תחושה של חברותא ולא של משהו מנוכר".

תאריך: 25 ביולי

אתר: http://www.imjnet.org.il

סרטים מתחת לשמים

אם יש משהו נחמד יותר מללכת לראות סרט בקולנוע זה ללכת לראות סרט קולנוע תחת כיפת השמיים. מי שהיה באתונה בתקופת הקיץ ככל הנראה ביקר בבתי הקולנוע הפתוחים המפוזרים בין הבתים בעיר, כשאפשר ממש לראות את השכנים מציצים מבעד לחלון. בפריז הסרטים מוקרנים בתקופת הקיץ בפארק בצפון העיר והתושבים מגיעים כשעה לפני הזמן, פורסים שמיכה על הדשא, מוציאים בקבוק יין, באגט וגבינה ומחכים שהסרט יתחיל.

אצלנו זה מתרחש השנה בחודש יולי בנוף הרומנטי של נמל קיסריה על רחבת הדשא המרכזי. הסרטים אמנם ישנים ולא מקוריים במיוחד, אבל האווירה משפחתית, קיצית ונחמדה.

נדמה כי בתי הקולנוע הפתוחים צמחו ממש רק לאחרונה אבל למעשה ההיסטוריה שלהם ארוכה מזאת. הקולנוע הפתוח הישן ביותר (1916) נמצא באוסטרליה. ב-1933 הוקם הדרייב אין הראשון בארה"ב והיה לאטרקציה: מצד אחד הצופים ישבו בפרטיות ברכביהם ומצד שני, זה היה סוג של מפגש חברתי והיה כמובן זול יותר. הדרייב אין התפשט לאירופה אם כי נשאר על אש נמוכה. בשנות ה-80 החלה תחייה מחדש של הקולנוע הפתוח והיום אין כמעט מדינה שאין לה פסטיבלי קולנוע פתוחים בעונת הקיץ.

מחיר כניסה: 15 ש"ח למבוגר, 10 ש"ח לילד

מוסיקה על המים

אני זוכרת כמה התרגשתי לפני שהגעתי לראות את בוב דילן בהופעה. אני זוכרת כמה דקות נסעתי ברכבת, אני זוכרת כמה עלה הכרטיס ואני זוכרת מה לבשתי. בקיץ הזה יתקיימו מספר פסטיבלי מוסיקה במרינה בהרצליה וביניהם "מוסיקה על המים". בוב דילן אמנם לא יגיע לשם, אבל בערבי שלישי יתקיימו מופעים המשלבים מוסיקה אותנטית מתרבויות שונות כמו אירית ולטינית מצד אחד, ומופעים של קלאסיקות ישראליות של זמרים כמו נורית גלרון וקורין אלאל. הכניסה למופעים היא חופשית והחשמל הזה שמרגישים כשהולכים לראות הופעה אולי אפילו יהיה שם.

נורית גלרון תופיע בפסטיבל "מוסיקה על המים"

"החלטנו שאנחנו הולכים על אווירת הבוטיק והיוקרה שקיימת בעיר והמופעים הם חלק בלתי נפרד מזה", אומר יריב פישר, יו"ר החברה העירונית לפיתוח התיירות בעיר הרצליה. לצד פסטיבל "מוסיקה על המים", יתקיים השנה גם פסטיבל ג'אז עם טובי נגני הג'אז בארץ, בערבי חמישי בערב.

קונצרטים: "מוסיקה על המים" – ימי שלישי החל משעה 20:00

30.7 "הגמל הקלטי" – מוסיקה אירית וסקוטית; 6.8: אסף אמדורסקי; 13.8: מחווה לקלאסיקות לטיניות עם ליילה מלקוס; 20.8: חמי רודנר; 27.8: נורית גלרון

מחיר כניסה: בחינם

1. ארץ יצורי הפרא והשלווה בקוסטה ריקה

רצועת החוף של שמורת הטבע מנואל אנטוניו (Parque Nacional Manuel Antonio) בקוסטה ריקה היא אחד המקומות שמוכיחים כי תיירות יכולה לחיות בשלום ובהרמוניה עם הטבע. הסוד של החוף הזה הוא בהיותו חלק משמורת טבע השומרת על חיי הפרא שבתחומיה, ולכן גם מוגנת מתנופת פיתוח, מגוש של בתי מלון חוסמי-נוף ומהפרעות אחרות שתיירות חוף במקומות אחרים בעולם מזמנת לעצמה.

קוסטה ריקה- צילום: ויקימדיה

מלבד הנוף הפתוח ועוצר הנשימה, בשמורה במנואל אנטוניו יש אפשרויות רבות גם לכל מי שאוהב בילוי אקטיבי יותר: משייט בקיאקים לשמורת מנגרובים, דרך גשרים תלויים בין צמרות עצים שהליכה עליהם מעניקה חוויה השמורה בדרך כלל לציפורים, ועד מסע גועש באומגה מעל לנהרות בשמורה.

השורה התחתונה היא שבמקום המוקף בג'ונגל ירוק-עד שחיים בו עצלנים, עופות מים, זוחלים, קופים ודביבונים, ובחוף שגלי האוקיינוס השקט נושקים לשפתו בשלווה גדולה, זה לא ממש משנה מה בוחרים לעשות.

(ניסו קדם, מנכ"ל "אדמה מסעות וטיולים")

2. פלאו

אם היה לכם חלום על אי בודד, חול לבן ורך, מי טורקיז בדיוק טמפרטורה שאתם אוהבים באמבטיה ולפחות שני עצי דקל כדי שתוכלו לקשור ביניהם ערסל… אז כנראה שחלמתם על אחד מאיי פלאו. פלאו, מדינת איים באוקיינוס השקט, שכנה של מיקרונזיה, היא גן עדן של איים טרופיים.

פלאו – צילום: החברה הגיאוגרפית

מהאוויר האיים נראים כמו מבוך ירוק-כחול של עצים וים, אבל מקרוב הם ממש גן עדן. באיים יש מפלים קסומים שנראים לא אמיתיים, צמחייה צפופה, ג'ונגלים טרופיים, וגם עדויות להיסטוריה ממלחמת העולם השנייה. מתחת למים, לצוללים או המשנרקלים, האיים הם בכלל אוצר בלום של חיים וצבע: שוניות אלמוגים מהעשירות בעולם, שפע של דגים צבעוניים, וכמות כרישים שלא חלמתם שתפגשו – אבל לא כאלה מסוכנים! גן עדן, הרי, לא יכול להרשות לעצמו להיות מסוכן, נכון?!

(רענן בן בסט, מנכ"ל החברה הגיאוגרפית)

 3. טולום במקסיקו

המקום הזה הוא סיני של אמריקנים, רצועת חוף לבנה ומדהימה הנמצאת כשעה נסיעה מקנקון העמוסה. במקום עשרות בתי מלון קטנים ווילות פרטיות שנמצאות ממש על החוף. האווירה היא ירוקה ושקטה לחלוטין, כיוון שהחשמל מגיע מאנרגיית הרוח וכמות התיירים קטנה. במקום גם מספר מסעדות מועט אך משובח.

טולום במקסיקו – צילום: החברה הגיאוגרפית

זה גן עדן למי שמחפש להיות יחף כל היום ולחיות ממש על הים, אבל בתנאים סבירים ואף מפנקים.

(רענן בן בסט, מנכ"ל החברה הגיאוגרפית)

4. חופים מדהימים באי מיקונוס

באי היווני מיקונוס יש כמה חופים שיוצרים אווירת חופשה אולטימטיבית. אני אוהב את רצועת החוף הדרומית של האי, שבה נמצאים, לדעתי, כמה מהחופים הטובים ביותר ביוון. אחד מהם הוא החוף הפופולארי של העיירה Platis Gialos. החוף מסודר ונקי, ומציע מתקני חוף רבים: שמשיות, מיטות שיזוף, מקלחות, מסעדות מעולות, בר, קיאקים וספורט ימי, וכמובן מים צלולים ונקיים בגוון טורקיז. מקום נהדר לנפוש בו עם ילדים, ונוח להגעה מהעיר מיקונוס.

האי מיקונוס- צילום: השטיח המעופף

מסעדה מומלצת בחוף היא Yialo-Yialo בה מגישים מנות מהמטבח היווני הקלאסי וגם מאכלים אחרים כמו פיצה ופסטה, כך שכל המשפחה מוצאת מה לאכול. מוסקה היא המנה המועדפת עלי. מלונות יוקרתיים ומפנקים בהם אני מתאכסן הם Petasos hotel ו-Petinos beach hotel.

חוף נוסף נקרא Psarou. מדובר בחוף אופנתי ביותר, שכל הוי.איי.פי שנופשים במיקונוס מגיעים אליו. זהו אחד החופים היפים ביותר באי. בחוף יש מיטות שיזוף, מקלחות, מרכז צלילה, מסעדה, בר וניתן גם להשכיר סירה. טברנה מעולה ומומלצת הממוקמת בתוך מלון היא Psarou Garden. הסלט היווני שלהם נפלא.

חוף מהמם נוסף הוא Paranga. מדובר בחוף קטן יותר, אך ציורי וקסום. מימיו בצבע תכלת טורקיז, והנוף הנשקף ממנו, לעבר האי דלוס, משגע.

החוף מעט סלעי אבל זה רק מוסיף לקסם של המקום. בחוף יש מיטות שיזוף, מקלחות, מסעדות, בר, מינימרקט, קיאקים וספורט ימי. טברנה מומלצת בערבים היא Tasos Taverna, הממוקמת ממש על חוף הים. האווירה רגועה ושלווה, והאוכל טעים וטרי. ממליץ על מנת הסופלקי הנפלאה.

(אייל קשדן, מנכ"ל "השטיח המעופף")

5. חוף "לה פלוסה" באי סרדיניה

רצועת חוף הממוקמת בחלקו הצפון מערבי של האי סרדיניה הסמוך לאיטליה, במרחק של שני קילומטרים מסטינטינו, המהווה יעד משיכה לתיירים רבים המחפשים חופשת בטן-גב.

החולות הלבנים והמים בצבע תכלת שקוף לצד מגדל שמירה עתיק שניצב לו על "אי" קטנטן במרחק שאפשר וכדאי לשחות אליו, מתחברים לנוף המדהים ועוצר הנשימה של טבע ירוק עטוף בסלעי גרניט שיחד מהווים מחזה שהוא חגיגה לעיניים.

לה פלוסה- צילום: קשרי תעופה

החוף מתאים לצעירים הבאים לבלות, אך גם למשפחות עם ילדים כאחד, ואין ספק שמדובר באחד מהחופים האטרקטיביים בסרדיניה. קשה להגדיר מהו החוף היפה ביותר בסרדיניה, מאחר שמדובר באי-מדינה המשופעת בלמעלה מ-1000 ק"מ של חופים מהיפים בעולם. ובכל זאת, חוף לה פלוסה עם החולות הלבנים המקושטים באבני גרניט מומלץ ביותר למבקרים באי .

(ניר מזור, מנהל אגף השיווק של חברת התיירות "קשרי תעופה")

6. זקינטוס

אחד מאיי יוון היפים והקסומים ביותר. חופי האי מוקפים בסלעים ומים בצבע טורקיז צלול ומהמם.

מלבד היותו אי מקסים ואיכותי לחופשה יוונית ברמה גבוהה, הוא גם אי עם טבע עשיר וירוק ואוכל יווני נפלא. באי יש אפשרויות רבות של טיולי טבע, יש בו חוף מיוחד עם צבי ים הנחשב לאחת משמורות הטבע המוגנות ביותר של יוון, ויש בו גם דולפינים, פרחים ופרפרים ייחודיים לאזור של יוון.

זקינטוס – צילום: אופיר טורס

מלבד זאת כמעט בכל הכפרים תמצאו טברנות מקומיות עם מוזיקה יוונית עד השעות הקטנות של הלילה. זקינטוס הוא ללא ספק אי יווני מקסים ששווה ביקור.

(בועז וקסמן, יו"ר קבוצת אופיר טורס)

7. חוף גדור – ישראל

אני ממליץ על חוף גדור בישראל, כי זהו אחד החופים האהובים עלי בעולם. יש לנו בארץ חופים מדהימים שמשתווים, ולעתים אף עולים ביופיים על אלו ברחבי העולם. חוף גדור הוא חוף שקט ופראי עם צוקים וסלעים שנותן הרגשה של ניתוק וחופש. רצועת החוץ מבודדת על ידי צוקים משני צדדיה.

חוף גדור – צילום: Ori

מה שמקנה לה צורת פרסה יפיפייה. החוף נמצא בשמורת הטבע גדור שבה נמצאים שרידיו של מבנה ישן שמעניק למקום אווירה מיוחדת ומעניינת. אני ממליץ להגיע לחוף עם כמה חברים וליהנות מהשקט שמשרה המקום.

(רועי זיו, יזם ומנכ"ל משותף של אתר דירות הנופש tellavista.com)

8. האי מנמבה – בחברת אורחים מפורסמים (ביל גייטס, נעמי קמפל ואחרים)

בשבילי גן עדן זה כאן, על החוף הכי לבן בעולם באי מנמבה mnemba בלב האוקיינוס. מימיו כחולים-טורקיז ונראה כאילו אלוהים הניח ערימת טלק לבנה ורכה, הציב עופרים המדלגים בעדינות בין הצמחייה העבותה המצלה על פינות נסתרות באי, ויצר שקט ושלווה לקולות הטבע.

האי מנמבה – צילום: ספארי קומפני

הפעילות המומלצת ביותר באי הקטנטן (באי עשר בקתות יפיפיות מבודדות) המרוחק 15 דקות שייט בסירת מירוץ מהאי אונגוז'ה unguja הגדול באיי זנזיבר, תהיה חופשה ברגליים יחפות. למשכימי קום מומלץ לנצל את שעות הבוקר לטיול על החוף, או שחייה מסביב לאי, לפתוח את הבוקר עם בירכת השמש, לקחת נשימה עמוקה של אוויר האוקיינוס ההודי, ליהנות מקונצרט ציוץ הציפורים ומחברת האיילות המדלגות בבוש בין השבילים ולאכול ארוחת בוקר משובחת.

בסמוך לאי מנמבה ריף עשיר באלמוגים, אחד מהטובים בעולם וכדאי לחוות שחייה עם הדולפינים, ספארי דייג ושנורקלינג.

(רונית הרשקוביץ, מנכ"לית ובעלים חברת התיירות לאפריקה "ספארי קומפני" וקונסולית הכבוד של זמביה בישראל)

9. חוף קלונג פראו בקו-צ'אנג

קו צ'אנג (Koh Chang) הוא האי השני בגודלו בתאילנד וחלופה טובה למי שלא רוצה להרחיק בנסיעה עד לקופנגן או לקו פיפי. האי נמצא במרחק נסיעה של כ-3 שעות מבנגקוק. אף על פי שאין בו את הקניות של בנגקוק, את המסיבות של קופנגן או את החופים של קופיפי – השקיעה בו היא היפה ביותר בתאילנד.

חוף קלונג – צילום: אשת טורס

חוף קלונג פראו כולל את רצועת החוף הארוכה והרחבה ביותר באי. הרצועה מחולקת לשלושה חלקים על ידי נהר שנוצר ממפל קלונג פלו שזורם לים. מדובר באזור שקט שמתאים לזוגות בירח דבש ואנשים שמחפשים שקט ונוף עוצר נשימה. בחוף ניתן להשכיר קיאקים ובאמצעותם להגיע לאיים הקטנים והסמוכים קו-פלי וקו-יואק. ישנם מספר מלונות שממוקמים על החוף ומספקים כסאות חוף לאורחיהם, מומלץ להביא מגבת אם משתכנים במלון אחר.

(גלית זכאי, מנהלת השיווק של אשת טורס)

סלון ביתה של האדריכלית תהילה שלף – צילום: עודד סמדר

ביתה של האדריכלית תהילה שלף (6 חדרים) היה דומה לפני כמה שנים לבתי השכנים בשכונה השקטה שברמת השרון: בית קטן, חשוך, שנבנה בשנות ה-70, עם גג מבטון וכמה עמודים שמחזיקים את הבית. מאז הוא עבר מהפך: שלף שברה כמה קירות, הורידה כמה עמודים תומכים, הגדילה את הבית ושדרגה אותו עם אדריכלות ועיצוב פנים מודרניים.

לאחר שעברתי את שער הכניסה האפור של הבית (צבע שרימז על הבאות), הדלת המרכזית הגבוהה של הבית נפתחה ותהילה שלף עמדה מאחוריה. בפניי נפרס בית שהחדרים בו מתקיימים בהרמוניה זה לצד זה – כאילו מישהו רקם וחיבר בין החתיכות. יכולתי לראות במקביל את המטבח, הסלון, המרפסת וגם את הגינה וזה תרם להרגשה של חלל פתוח שאפשר לנוע בו.

שולחן האוכל במרפסת מדגיש את הטשטוש הנוצר בין והפנים ובין החוץ – צילום: עודד סמדר

ניגשתי באופן טבעי להניח את חפציי בסלון המזמין, שכלל ספה רחבה, הדום מרובע גדול במרכז במקום שולחן (שניהם מ"טולמנ'ס") ועליו מונח מגש גדול ששלף קנתה בשוק הפשפשים. הגוונים בסלון הם אפורים בהתאם לצבעוניות של כל הבית. "רציתי ליצור סלון נינוח וכיפי שאפשר לארח בו הרבה אנשים ושעדיין יש בו הרגשה אינטימית", מסבירה לי שלף. מאחורי הספה, היא מיקמה קונסולה מעץ משופשף ("פנטהאוז"), שהופכת גם לשולחן נחמד כשרוצים לשבת עם הלפטופ. "כדי שלא יראו את הגב של הספה, זה יותר אלגנטי", אומרת שלף.

באחד מצדי הסלון אני מבחינה בקרן אור עדינה שחודרת מבעד לארובה בתקרה ומאירה בטבעיות את הסלון. "אור טבעי הוא מרכיב מאוד חשוב באדריכלות", אומרת שלף, "הוא מייצר תחושה של חלל וגם ההשתנות שלו לאורך היום, מעניקה הרגשה שונה בחלל בשעות שונות של היום".

שלף מובילה אותי למטבח הלבן-אפור (הנגר הדר האן עשה אותו על פי עיצוב של שלף, משטחי וכיור ה"קוריאן" נרכשו ב"אלבניו"). רוב מכשירי החשמל והאביזרים במטבח, כמו המקרר והמדיח, מוסתרים מאחורי ארונות לבנים שהם מוסווים בהשתלבותם עם הקירות הלבנים של הבית.

גופי תאורה הנראים כמו בלונים – צילום: עודד סמדר

אלמנט ההסתרה בולט מאוד באסתטיקה של הבית – הוא מן משחק כזה שגורם לתהות לגבי הדברים שרואים בחלל. שלף מסתירה בארונות גם את כל ריכוז האודיו, הווידאו, מערכות החשמל וכו'. אנחנו מתיישבות לאכול חתיכת עוגה על הכיסאות בצבעי שחור ואדום במטבח (""Habitat) שמוסיפים נקודות צבע לחלל באיפוק רב.

אחד הדברים הנחמדים ביותר בבית הם גופי התאורה ששלף תלתה בפינות התקרה – כמו בלוני אור ("יאיר דורם"). "פעם אחת ילדים אמרו לי שזה נראה כמו קישוטים במסיבת יום הולדת", מספרת שלף בחיוך. "היה חשוב לי למצוא מערכת של גופי תאורה שמצד אחד יהיו צמודים לתקרה בגלל הגובה שלה, ומצד שני בגלל התקרות הדקות לא יכולתי להשקיע בספוטים". התוספת של המנורות מעניקה לבית המסודר, בעל הקווים החלקים מן שובבות נחוצה ואופי אישי יותר.

בכל הקומה הראשונה יש מרצפות בטון אפרפרות-כחולות ("אבן גן") וכך גם במרפסת. "רציתי גוון בהיר כחלחל. מצאתי תמונה במגזין ועשיתי טסט עד שהגעתי לגוון שעשה הרבה אור בבית".

בין המטבח, הסלון והמרפסת מפרידות וויטרינות היוצרות צורה של L. כשהוויטרינות פתוחות נוצרת הרגשה כאילו גם המטבח וגם הסלון יוצאים ומתמזגים עם הגינה. שולחן האוכל של המשפחה, הנמצא במרפסת ולא בפנים הבית, מדגיש את הטשטוש הנוצר בין הפנים והחוץ.

המשרד – צילום: עודד סמדר

השפה של האדריכלית מאוד נקייה ומוקפדת: זה מודרני, לבן אך עם זאת היא עובדת עם חומרים טבעיים ודואגת שייכנס אור טבעי לבית שמעניק לו מעט חמימות.

"אני מאוד אוהבת לעבוד עם חומרים טבעיים, אמיתיים: עץ, בטון, ברזל… השפה של החומר, זה מה 'שעושה' בית", אומרת שלף בהתלהבות. לדוגמה, את קורות הברזל שמחזיקות את הבית מהגג, אילוץ המחפה על היעדרם של העמודים, היא החליטה להשאיר חשופות ועם חלודה, כדי שיראו את החומר.

למשרד של שלף, שנמצא באותה קומה, אפשר להיכנס גם מחוץ לבית. דלת הכניסה מהכיוון הזה מוסתרת וקשה לראות אותה. הדלת הזו ושאר הדלתות בבית ("חקשוריאן") מגיעות עד התקרה – אלמנט שנועד לתת לבית תחושה של מרחב גדול יותר, כיוון שהתקרה נמוכה. העיצוב המודרני של המשרד מתרכך גם הוא עם המנורה התלויה בחדר והחלון המוארך שמשתקף ממנו עץ וטבע.

"לא רציתי חדר ילדים סטנדרטי"

כשעלינו בגרם המדרגות המתפתל מטרצו לקומה השנייה, בדרך לחדר הילדים ולחדר ההורים, שלף הסבירה שהמדרגות הם הדבר היחיד שנשאר מהבית הקודם. בחדר הילדים נמצאות שתי מיטות משני צדי החדר, קצת משחקים ליד כל מיטה, ובמרכז החדר מונח שטיח עגול גדול ("רנבי") שכמו מזמין שישבו עליו וישחקו, לצד שולחנות קטנים ליצירה.

חדר הילדים – צילום: עודד סמדר

"רציתי שכשנכנסים לחדר לא תהיה תחושה של חדר שינה אלא חדר משחקים", אומרת שלף. "וגם לא רציתי חדר לילדים סטנדרטי, לכן הוא אפור. אבל יש לו גם נגיעות כחולות וסגולות. אני חושבת שצבע זה משהו שצריכים להיות מאוד זהירים איתו. הוא טוב אם עושים אותו במינון הנכון".

חדר האמבטיה – צילום: עודד סמדר

עיניי חיפשו את מדפי הספרים ושלף הובילה אותי אל מחוץ לחדר, אל המסדרון הרחב המחבר בין חדר הילדים לבין חדר ההורים, שהוא חדר בפני עצמו. ממוקמים בו ספריות הילדים ("טולמנ'ס"), שולחנות העבודה שלהם, והחלל נראה כמו מרחב משפחתי מאשר אישי. יש בו כמה ארובות אור, המכניסות אור טבעי מרגיע. "אני לא מאמינה בהפרדה מוחלטת של חדר הילדים – הזרימה בין החדרים גם כאן חשובה לי מאוד", אומרת שלף.

הרצפה בחדר האמבטיה של הילדים ("HeziBank" שאחראית על כל מרצפות חדרי האמבטיה בבית) מסוגננת כמו כדור כדורגל של פעם (משושים אפורים ולבנים) ושומרת על סכמת הצבעים האפורים של הבית. האסלות בבית של חברת DURVIT והברזים מחברת NEWFORM.

חדר השינה של ההורים – צילום: עודד סמדר

חדר השינה של ההורים כולל מיטה נמוכה (שעשה נגר לפי עיצוב של שלף), חדר מיוחד לארונות וחדר אמבטיה אישי. ליד המיטה, שלף מחזיקה פנקס שבו היא רושמת כאשר מגיע אליה, באמצע הלילה או לפני השינה, רעיון הקשור לבית שאותו היא מתכננת. היא מסבירה שההשראה לעיצובים יכולה להגיע בלילות, באמצע היום, בקריאת ספרים, מגזינים, נסיעות לחו"ל ומכל דבר אחר שיכול לגרות את הדמיון.

זה מסביר מדוע האובייקטים הדקורטיביים בביתה מגיעים משווקי פשפשים בארץ ובעולם ולא מרכישה מכוונת כמו שאר הדברים בבית. "זה מה שנותן בסוף את האופי לבית. חשוב לי הקטע האקל

כנראה שמלבד השלט בכניסה למסעדה, השם של מסעדת "טייגר לילי" מעולם לא נכתב מבלי להזכיר גם את מסעדת "בית תאילנדי".

אז לטובת מי שפחות בקיא, הנה הסיפור בפסקה: למרות שכמעט כל ישראלי ביקר בתאילנד לפחות פעם אחת, רובם ביקרו רק במסעדות התיירים באיים, שמצדן התאימו את המנות שלהן כך שיתאימו לחיך המערבי. כשנפתחה מסעדת בית תאילנדי בשנת 1996, והביאה תפריט תאילנדי אותנטי (וחריף!) הקהל הישראלי נסחף בהתלהבות אחרי תאילנד שלא הכיר.

מאז ועד לאחרונה, לא הוקמה עוד מסעדה תאילנדית ראויה, שבאמת יכולה להתחרות עם בית תאילנדי. עד שהופיעה טייגר לילי.

ב"בית תאילנדי" התחילו בלי טיפת התחנפות, היו מאוד אותנטיים, ועם השנים הציעו יותר אפשרויות גם למי שלא מתחבר לטעמים החזקים של תאילנד האמיתית. אבל בטייגר לילי כיוונו מראש לקלוע לטעם של כולם.

מעכשיו אף מילה על בית תאילנדי.

אל טייגר לילי הגענו, הסועדת ואני, בערב יום שלישי. על אף שמסעדות ברמת החייל תמיד הרגישו לי יותר כמו מקומות של עסקיות צהריים עבור המשרדים מסביב, המסעדה הייתה מלאה כשהגענו. אם לא היינו מזמינים מקום מראש לא בטוח שהיה לנו היכן לשבת.

מבט בתפריט מגלה מגוון די גדול, אבל לא ברמה מעיקה. המנות הראשונות מורכבות בעיקר מסלטים תאילנדיים, לצד כמה מנות בשר נוספות, וגם אגרול וכנפיים למי שמי שממש מתעקש לדבוק במוכר.

העיקריות מחולקות לפי קטגוריות של ווק, תבשלי קארי, בשרים (אשר מכונים "עיקריות" בתפריט) ודגים ופירות ים. יש גם קטגוריה של מרקים שמתפקדים מעולה כמנה ראשונה שאפשר לחלוק, ויכולים להתאים גם כעיקרית, תלוי במידת הרעב שלכם. אם הם משתייכים לאזור הראשונות או העיקריות כבר תלוי במידת הרעב שלכם.

התפריט מאפשר לבחור בין מנות אקזוטיות יותר או פחות, חריפות או לא ובנוסף, בהרבה מן המנות ניתן גם לבחור בין עוף, בשר לבן, שרימפס או טופו.

בחרנו לפתוח במספר מנות ראשונות ומרק אחד. בראשונות היו "פלא מוק קאתייאם" (38 ₪), המכילה קלמרי וראשי קלמרי ברוטב צדפות ומנת "יאם טואה" (37 ₪) שהיא סלט שעועית ירוקה פריכה עם טופו (אפשר גם עם עוף או שרימפס), בוטנים, ביצה קשה, שבבי קוקוס וצ'ילי. מנת השעועית הייתה מעולה. חריפה, אך לא במידה מוגזמת. השעועית הייתה פריכה בדיוק במידה, ולצד הביצה הקשה והבוטנים יצרה שילוב מרקמים וטעמים שפשוט השתלבו טוב ביחד. פתיחה מעולה.

מנת הקלמרי גם הייתה לא רעה, אם כי במקרה זה רוטב האויסטרים היה מתוק מדי מה שפגע קצת במנה. לעזרת המנה הגיע הסטיקי רייס (11 ₪) אשר ספג היטב את הרוטב ואיזן את המתיקות, כך שבשילוב עם האורז, מדובר בעוד מנה מוצלחת.

הזמנו גם מנה של ספרינג רולס (26 ₪). אשר היו מעטה של דף אורז ובתוכו טופו, חביתה, נבטים ופטריות שיטאקי, ולמרות כל המרכיבים הללו, הטעמים שהורגשו היו בעיקר טעמי הנענע והכוסברה. מדובר במנה קלילה ומרעננת לתחילת הארוחה, אך קצת פחות מעניינת מהמנות האחרות שטעמנו.

אחד משיאי הערב היה מרק ה"טום יאם" (59 ₪). אכלתי בעבר את המרק הזה עם פירות ים ועם עוף, אך זו הייתה הפעם הראשונה שניסיתי אותו עם טופו, למען הסועדת הצמחונית, ואני מוכרח להודות שהוא היה מוצלח גם בגרסה הזאת. שילוב הטעמים במנה היה מוצלח, היו שם מתיקות מהבצל ועגבניות השרי, חמיצות מהכפיר ליים (עלים מעץ הליים) והלמון גראס, חריפות מהצ'ילי והגלנגל (מעין ג'ינג'ר) ומליחות מהפטריות. מרק מוצלח מאוד, אבל עדיין, יש לי תחושה שגרסת פירות הים מוצלחת אפילו יותר.

אם במנות הראשונות זכינו לטעמים חזקים ומוצלחים, ובאופן כללי למנות טעימות שהרגישו אותנטיות, העיקריות דווקא נטו יותר לכיוון הקונבנציונאלי. זה לא אומר שהן לא היו טעימות. למען האמת, העיקרית הייתה המנה שהסועדת הכי נהנתה ממנה כל הארוחה – מלבד הקינוחים, שאליהם עוד נגיע – אבל הציפיות למנות מיוחדות שיצרו הראשונות נותרו קצת ללא מענה.

לי הומלץ על מה שהוגדר כאחת המנות הפופולאריות במסעדה, מאגף הווק – "פאד קא פאו" (62 ₪) ואילו הסועדת בחרה במנת קארי –"גנג קייאוון" (69 ₪).

המנה שלי היא מנת רחוב קלאסית בתאילנד. בטייגר לילי היא מורכבת מבשר קצוץ עם שעועית ירוקה, צ'ילי ובזיליקום, ברוטב צדפות, והיא מוגשת לצד אורז מטוגן ועליו ביצת עין. למרות שני איורי הפלפלים שהופיעו בתפריט ליד המנה כדי לציין את מידת החריפות, היא לא הייתה חריפה יותר ממנת היאם טואה מן הראשונות שלצידה היה פלפל אחד. מה שכן, היא הייתה פחות מעניינת ממנה.

עדיין מדובר במנה טעימה, אבל מעבר לחריפות קשה לזהות בה טעמים תאילנדים. הייתה הרגשה שבמנה הזאת ניסו לקלוע למכנה משותף רחב ככל האפשר של טעמים, ונזהרו שלא להפוך את המנה לבעייתית עבור מישהו. במידה מסוימת זה הצליח. קשה לי להאמין שמישהו יחזיר את המנה. מצד שני, אין בה שום דבר זכיר.

המנה של הסועדת הורכבה מטופו וקארי ירוק, והגיעה קצת שונה ממה שכתוב בתפריט, עם אפונה, פלפל אדום, חצילים ובזיליקום, לצד אורז. מדובר במנה די מהפנטת ביופייה. השילוב של הגוונים השונים של הירוק, לצד האדום של הפלפל והלבן של הטופו יצרו מנה מאוד נעימה לעין. הסועדת הייתה מרוצה גם מהטעם. הפעם קלעו בטייגר לילי בדיוק למה שהיא רצתה.

בקינוחים לקחנו אחד שהוא הכי תאילנד שיש – בננה לוטי (35 ₪), מעין קרפ תאילנדי, וקינוח נוסף שנשמע דווקא מקומי יותר – נמסיס שוקולד (37 ₪). הבננה הייתה מעולה, והוגשה לצד סורבה קוקוס מרענן שיצרו יחד שילוב מוצלח של חם וקר. הנמסיס היה עוגת שוקולד עשירה שעליה כדור של גלידה וניל. להוספת ניחוח תאילנדי בצלחת פוזרו חתיכות קוקוס מיובש. עם קוקוס בלי קוקוס, למי אכפת? כשניצבים מול השוקולד הנפלא הזה לא באמת משנה מהי מדינת המוצא שלו.

בסופו של דבר, טייגר לילי היא מסעדה מגוונת. יש בה מנות שמזכירות ביקורים בסמטאות תאילנדיות נטולות תיירים, ויש בה מנות שנראה שנוצרו להתאים יותר לחיך הישראלי, אך גם אלה וגם אלה שומרות ברובן על רמה די גבוהה. בנוסף, האווירה נעימה והצוות יעיל וחביב, כך שלמרות כמה נקודות לשיפור, בהחלט מדובר בחוויה נעימה וטעימה.

אולי תשלמו קצת יותר מאשר בבנגקוק, אבל זה בטוח זול יותר מהטיסה.

טייגר לילי

הברזל 32, רמת החייל, ת"א

1-700-70-70-97

סוס מלחמה War Horse 

New London Theatre

סיפור נוגע ללב שסטיבן שפילברג עיבד לאחרונה לסרט ועשה עמו עוול גדול. זהו סיפורו של נער צעיר שאביו החוואי נאלץ לקחת ממנו את סוסו האהוב ג'ואי, כדי שישמש כסוס מלחמה במלחמת העולם הראשונה. הנער עוזב את ביתו ומשפחתו ולמרות גילו הצעיר, הוא מתגייס ויוצא במסע חיפוש מרגש אחר הסוס. במקביל רואים גם מה חווה הסוס באודיסיאה הקשה שלו.

סוס מלחמה – צילום: Brinkhoff Moegenburg

הדרך בה רואים את מה שהתרחש במלחמת העולם הראשונה, בתוך מיקרוקוסמוס מזערי אנושי שכזה, היא נפלאה. הצופה נכנס לנעליו של נער מתבגר אחד ולפרסותיו של סוס מלחמה וחווה דרכם את הרגעים הקשים של המלחמה.

מה שמייחד את ההצגה הזו הוא השימוש בבובות של סוסים וחיות אחרות שמופעלות על ידי שלל שחקנים. הבובות נבנו במלאכת מחשבת יוצאת מן הכלל ועל אף שהן לא חיקוי מדויק של החיה אלא פרשנות, הן מרגשות ונראות חיות לחלוטין. כך למשל שלושה שחקנים, הלבושים כסייסים, חלקם מחזיקים בצידי הסוס וחלקם בתוכו, מפעילים בגלוי, את הזנב, את הראש, את הרגליים הקדמיות והאחוריות ואפילו רוכבים עליו. הסוס דוהר על הבמה השחורה, משמיע קול צהלה, מצטנף, מנענע את רעמתו ואת זנבו, מטה את ראשו וזוקר את אוזניו, נאנח, מתנשם, נושף, עוצר לרקוע ברגליו ועושה כל מה שסוס אמיתי עושה עד שלרגע שוכחים שמדובר בבובה.

ההפקה זכתה בחמישה פרסי טוני לשנת 2011, כולל הפרסים למחזה הטוב ביותר, לבימוי ולעיצוב. המחזה מוצג עתה במקביל גם בברודווי.

צ'ארלי בממלכת השוקולד 

Theatre Royale Drury Lane

להיכנס לנעליהם של ג'ין ווילדר וג'וני דפ בתפקיד ווילי וונקה במחזמר צ'ארלי בממלכת השוקולד זו לא משימה פשוטה, במיוחד כשהסרט האחרון בבימויו של טים ברטון גרף 400 מיליון דולר ברחבי העולם עם קהל של מיליוני צופים.

המחזמר, שהופק על פי רב המכר של רואלד דל, נפתח עם סיפורו של צ'ארלי, ילד למשפחה ענייה שחלומו הוא לבקר במפעל השוקולד שבעיירה שלו. הוא מתגורר יחד עם אמו אביו וארבעת סביו וסבתותיו, שמספרים לו סיפורי אגדות על ממלכת השוקולד הקסומה.

צ'רלי בממלכת השוקולד – צילום: Brinkhoff Moegenburg

צ'ארלי זוכה לבסוף להיות אחד מתוך שישה ילדים שמקבלים הזמנה חד פעמית לביקור במפעל השוקולד של ווילי וננקה, אדם מוזר ומתבודד, שלא כל אחד זוכה לראותו. הילדים שמתלווים לצ'ארלי, הם מפונקים, אכזריים ולא נעימים. צ'ארלי דווקא ממשיך להיות ילד טוב ולא מתפתה לתהילה. יפה לראות כיצד דווקא מפעל לשוקולד, שהוא סמל לתשוקות ותאוות, בסופו של דבר נהפך למקום שמחנך שגמול טוב מגיע למי שהתנהג היטב וגמול רע למי שהתנהג רע. בעל המפעל הוא מין דמות כל יכולה שמחליטה מה יהיה בגורל כולם.

הבכורה העולמית של המחזמר הייתה בלונדון ביוני האחרון אבל כפי הנראה הוא יעלה במקביל במקומות נוספים בעולם. זוהי הפקה צבעונית מדהימה עם תפאורה מרהיבה המשולבת בהקרנות וידאו עם אפקטים מקוריים גאוניים, תלבושות ותפאורות מעניינות. למשל, בסרטים שיחקו בתפקיד ה"אומפה לומפה", הפועלים במפעל, גמדים אמיתיים. במחזמר לעומת זאת בחר הבמאי סם מנדז להשתמש בשחקנים רגילים, שעליהם הולבשו בובות שמשוות להם דמות של גמדים. גם המוסיקה יפיפייה ובתוכה נמצא גם אחד השירים הקלאסיים הזכורים מן הסרט משנת 1971.

מתילדה Matilda 

Cambridge Theatre London

תיאטרון cambridge theatre בלונדון מכנה את עצמו "התיאטרון הצעיר והאטרקטיבי ביותר בווסט אנד בלונדון". הוא הוקם "רק" ב-1930 ושימש מאז משכן לחלק מההצגות ומחזות הזמר הטובים ביותר שידעה העיר הזו.

כרגע מוצג בו המחזמר המקסים "מתילדה", על פי ספרו של רואלד דל, שעובד בזמנו גם לסרט בבימויו ובכיכובו של דני דה ויטו. הוא מוצג במקביל גם בברודווי וקטף עד כה כ-47 פרסים בינלאומיים, ביניהם 4 פרסי טוני היוקרתי ו4 פרסי "אוליבייה" בקטגוריות המחזמר, השחקן, השחקנית, הבמאי, הסאונד, התפאורה והכוריאוגרפיה.

מתילדה – צילום: Joan Marcus

זהו מחזמר לכל המשפחה, שעלילתו נסובה סביב ילדה מחוננת, בעלת יכולות על טבעיות שאמה אינה רוצה בה ושאינה מקובלת במיוחד בבית הספר. הוריה ומוריה אינם מבינים אותה, היא סובלת מן המנהלת האיומה שלה והיא מוצאת מפלט בשעות הרבות שהיא מתכנסת בתוך עצמה וקוראת ספרים. היא גם מוצאת נחמה גם בבילוי איכותי עם אחת המורות שלה, מיס האני שמנסה להגן עליה.

באמצעות הכוחות העל טבעיים שלה, מתילדה משתמשת במחשבותיה או בדמיונה ומצליחה לזעזע את בית הספר, את המנהלת הרעה ואת הוריה כדי ללמד אותם לקח על אכזריותם אליה. כשאלה באים על עונשם, היא מאבדת את כוחותיה אך מוצאת לבסוף את מקומה.

מרשעת - Wicked 

Apollo Victoria Theatre

כשהסופר גרגורי מקגוייר פרסם בשנת 1995 את ספרו "מרשעת: תולדות חייה וזמנה של המכשפה הרעה של המערב", הוא לא תיאר לעצמו שהספר יהפוך לרב מכר בין לילה ויעובד למחזמר מצליח בברודווי בשנת 2003: "מרשעת".

מרשעת

"מרשעת" מבוסס על דמות המכשפה הרעה של הקוסם מארץ עוץ. הוא מספר על האירועים שקדמו להתרחשות של הסיפור הקלאסי שאנחנו מכירים היטב, כאשר במרכז העלילה עומדת אלפבה, מכשפה צעירה שעתידה להפוך למכשפה הרעה מהמערב. אלפבה נולדה עם גוון עור ירוק ובשל כך זוכה ליחס משפיל מצד חבריה ללימודים. כשהיא מגיעה לבית הספר היא פוגשת בגלינדה, שתהיה אחר כך המכשפה הטובה מהצפון, שמנסה לעזור לה להיות מקובלת. חלק מהסצנות דומות לאלו של הקוסם מארץ עוץ, אך מוצגות מנקודת מבט אחרת. המחזמר עוקב אחרי ההתרחשויות בחייהן של השתיים עד שהן מגלות את יעודן הסופי. מעניין איך התהליך ששתיהן עוברות שופך אור על אופן היווצרם של איש הפח, האריה הפחדן ודמויות אחרות המוכרות מהקוסם מארץ עוץ.

מעבר לספור הנפלא יש במחזמר הזה משהו שיכול בהחלט למשוך ילדים ובני תשחורת רבים. הוא מדבר על חברות, על מקובלות בחברה, על משברים, דחיות, פרידות, חופש הדיבור וגזענות ואלמנטים רבים שנוגעים בקהל הצעיר ואפילו המבוגר.

כל העלילה מתרחשת בתוך תפאורה קסומה ויפיפייה. את השירים הנפלאים של המחזמר כתב סטיבן שוורץ, זוכה פרסמי הגראמי והאוסקר שהלחין מוסיקה לסרטים רבים של דיסני ועשרות מחזות זמר.

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה 

The Apollo Theatre

מה גורם לילד בן 15 עם תסמונת אסברגר, שמכיר את כל ארצות העולם ואת ערי הבירה שלהן ואת כל המספרים הראשוניים עד למספר 7507, להחליט לצאת למסע כדי לפענח מי רצח את הכלב של השכנה שלו באמצעות מזלג?

אם לא קראתם את רב המכר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מרק האדון, זה הזמן לרוץ לחנות הספרים הקרובה, ואם אתם מזדמנים להגיע בקרוב ללונדון תוכלו לראות איך הסיפור היוצא דופן והמפתיע הזה מקבל חיים בהצגה.

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה – צילום: Brinkhoff Moegenburg

כל הבמה במחזה הזה היא כמו מגרש משחקים מלא דמיון של מה שמתרחש במוחו של הגיבור. השחקן הוירטואוז שגילם אותו ריתק את הקהל במשך שעתיים וחצי, והמחיש דרך המשחק את האינטנסיביות העצומה שמתרחשת במוח של ילד בן 15 חולה אסברגר. במהלך ההצגה, הגיבור הוציא פריטים ואביזרים מתוך קירות התפאורה. הוא שלף לדוגמה, ממגירות בקיר, רכבת חשמלית. לאחר מכן, הרכיב אותה במהירות תוך כדי דיבור לא פוסק והפעיל אותה כך שתיסע על הבמה למשך זמן מה. בפעם אחרת הוא הוציא מהמגירות עצים ובתים והניח אותם בסדר מופתי אחד ליד השני. ברגע אחר הוא טיפס על הקירות ושכב לנוח על גבו של אחד מהשחקנים.

כמעט כל השחקנים בהצגה החליפו כל הזמן תפקידים: פעם היו בתפקיד האב, פעם בתפקיד האם, החבר של האם או השכנה ופעם היו דמויות חולפות ברחוב או דמויות שעוברות במוחו של הילד. על הקירות הוקרנו מספרים בתלת מימד שאותם הילד מחשב, קולות חזקים שמפריעים לו, רעשים, והכל מומחש בתמונות, בצבעים ובקולות.

"זה לקחת חיים של מישהו שנראים מאוד מוגבלים ולכתוב על זה בספר שהגיבור עצמו היה רוצה לקרוא – רצח מיסתורי – ובתקווה להראות שאם מסתכלים על החיים האלה עם דימיון מספק, הם יוכלו להיראות לנו אינסופיים", אומר הסופר מארק הדון בראיון על הספר.

צילומים: טל אבן, KTPhot

לונדון. את פניי קיבל אותו זרזיף גשם כל-עונתי, "דריזל" בשפת המקומיים.

היא יפה, לונדון. ערב רב של סגנונות וטעמים, מראות ואירועים.

מרחק של כמה תחנות בתחתית מלב הסוהו התוסס, ממופעי הרחוב והחנויות המיוחדות בקובנט-גארדן ומכיכר לנקסטר השוקקת, ניתן למצוא את ונציה הקטנה, עם סירות מנוע ארוכות ונוף מיוער ופסטורלי.

אך הקרירות הזו אינה מאופיינת רק במזג האוויר המקומי. לונדון ותושביה מוכרים בקרירותם הבריטית, המעונבת, ולא רק בבית המלוכה.

אך העובדה הפחות צפויה ומוכרת היא, שפסיעה החוצה מלונדון, מגלה גן עדן מוטורי.

במרחק של עד שלוש שעות נהיגה מהעיר, ניתן למצוא כעשרים מסלולי נהיגת מרוצים, מתוך כשלושים הפזורים ברחבי אנגליה, חוקיים ותקניים, בהם ניתן לנהוג כמעט בכל אקזוטיקה מוטורית שאתם יכולים לדמיין.

אז החלטתי לבדוק איך זה עובד. הזמנתי סיבוב של 10 ק"מ בפרארי, על המסלול ב-Rockingham.

יומן מסע

את הכרך הגדול עזבנו, אשתי ואני, עם אחד הרכבים החמודים שניתן למצוא בחברות ההשכרה המקומיות.

צילומים: טל אבן, KTPhot

מיני קופר S ידני. קבריו. ההגה ממוקם בצד הימני, ולמרות שבאנגלית המשמעות של ימין היא right, זה מרגיש לגמרי wrong. שמים בראשון (ההילוך המרוחק ביותר מהנהג), ויוצאים לדרך.

לונדון סואנת. ומסועפת. ואם לא די בכך, גילינו כעבור זמן לא רב, שהג'י פי אס הנייד שקבלנו לא עובד. שיגעון.

ניווט ידני עם מפות, כמו פעם, הוציא אותנו מהעיר לאחר זמן לא מבוטל. מצפינים.

ככל שהכבישים נהפכים מהירים, הקופר הזו, סוכרייה של ממש, מתגלה כרכב מהנה ביותר, מעין אפריטיף למה שמחכה בהמשך.

השילוב של גג מופשל ונוף ירוק מסביב מרומם רוח. תנסו את זה.

*    *    *

מגיעים. המרחבים העצומים של המקום הזה, נדמה שאינם נגמרים. מראה המקום פסטורלי להפליא, ורעם המנועים שנשמע יותר ויותר ככל שמתקרבים למתחם, נדמה כאילו שאינו קשור.

Rockingham ממוקמת כשעתיים נסיעה צפונה ללונדון, ובה נמצא אחד ממסלולי הנהיגה המהירים באנגליה. במקום מסלול אובאלי ארוך, מעל 4 ק"מ, ואחד פנימי, עם פניות מעניינות, שאורכו כמעט 2.5 ק"מ. מסלול זה הינו אחד מבין שישה, המתופעלים על ידי חברת The Racing School.

במקום מתקיימות הדרכות נהיגה, גם לבני נוער מגיל 11 (!), חבילות נהיגה ברכבי-על, נהיגת ראלי, פורמולה, דריפטינג, החלקות כוח, וניתן גם להצטרף לנהגי מסלול מקצועיים כנוסע. COOL.

בשער הכניסה מחכה לנו שומרת אדיבה במיוחד, ובנימוס בריטי חינני מפנה אותנו לחניון האורחים.

נכנסים לאולם הכניסה, המזכיר טרמינל של שדה תעופה.

מדובר בפס ייצור של חוויות נהיגה, מתוזמן ומתופעל בדיוק רב המעורר התפעלות.

אני מציג את הוואוצ'ר של החוויה שהזמנתי, ומייד מציעה לי זו שמטפלת בי, שוב- בנימוס אנגלי קריר מעט, לרכוש במקום חוויות נוספות, על בסיס מקום פנוי, למספר סיבובים ברכבים שונים.

"הלמבורגיני והאריאל-אטום אינם זמינים לך, SIR", "אבל האאודי R8, 911 טורבו, אסטון מרטין DB9, ניסאן GTR וה-V8 דווקא כן. וכן, תוכל להזמין סיבובים נוספים בפרארי".

הרגשתי כמו ילד שנתנו לו 20 פאונד, וביקשו שיבחר צעצוע אחד לאחר סיבוב של שעה בהמליז.

"אקח את ה-V8, please" ציינתי, מנסה להסתיר את ההתרגשות הילדותית.

צילומים: טל אבן, KTPhot

בכריזה הזמינו את כל הנהגים ומלוויהם להתקבץ ליד המעבר לשטח הפיטס (המתחם המנהלתי), חניית הרכבים וחדרי ההדרכה. לאחר הקראת שמות, ומעבר תת קרקעי, מתחת לחלק מהמסלולים, מגיעים לחדרי ההדרכה.

ההדרכה הקצרה מועברת על ידי נהג מרוצים, באופן מקצועי ומשעשע למדי.

מייד לאחר התאמת הקסדות, הנהגים מתפצלים לטורים לפי סוגי המכוניות.

קשה לי להסביר את זה, אבל יש משהו מאד סקסי כשקוראים לך להתייצב בטור של נהגי הפרארי.

לאחר מספר הקפות באלפא ג'ולייטה, נהוגה על ידי מדריך, אנו לומדים את המסלול, קווי הבלימה, פנייה, האצה, תוך שהוא מדגים מה קורה כשפונים מוקדם מדי או מאיצים מוקדם מדי. ולא לדאוג, דונמים של שטחי שוליים ודשא מקיפים את המסלול.

מניעים

הרכב הראשון בו נהגתי היה דווקא ה-V8. חיכיתי למפגש איתו. לא פחות מאשר לפרארי.

ה-V8 הוא הכינוי המקומי לרכב שרירים שמקורו אמריקאי – אוסטרלי. שת"פ של שברולט עם הולדן האוסטרלית, ונקרא "Lumina CSV championship". לרכב מנוע בן 6 ליטרים,425 כ"ס, V8 כמובן, הנעה אחורית, ללא בקרת משיכה או אחיזה. כן. ללא בקרות.

הרכב הזה, שהגיע לאנגליה כל הדרך מבחריין, כולל כלוב התהפכות, חגורות 5 נקודות רתמה, גיר ידני והגה, תודה לאל, שמאלי.

מניעים. וואוו. הסאונד הזה. הרגשתי כמו מל גיבסון במקס הלוחם בדרכים.

והאוטו הזה יודע לנסוע. יודע להוציא את הטוסיק בפניות. יודע להוציא ממני צהלות שמחה שאולי מעט הבהילו את הצנון הבריטי שלידי.

וזה נגמר מהר מדי. או אז דילגתי לפרארי. הסוס הצוהל ניצב לפניי על ההגה, ולידי (השמאלית) נופל מוט ההילוכים בתיבה המחורצת הכל- כך מזוהה עם פרארי.

זו היתה ה-360. לא החזקה ביותר כיום. אבל זו פרארי. 400 כוחות סוס ו4.5 שניות למאה. ואתה במסלול מרוץ ללא הגבלות מהירות. המנוע הזה, שמטפס במעלה הסל"ד, מייצר שריקה ייחודית וממכרת, ולא בא לך שזה ייגמר.

אבל בשלב מוקדם מהצפוי והרצוי, אתה מקבל הנחייה מהמדריך להיכנס חזרה לפיטס.

"אתה זוכר איך קוראים לי?", חייך אלי, בפעם הראשונה, אותו מדריך צנוני ששהה איתי ברכב, "מתנצל", חייכתי, "ג'ון סטיוארט, בדיוק כמו כתב החדשות האמריקאי". סינן בסיפוק.

רציתי לספר לו, שהרבה יותר היה מתאים לפרארי נהג בשם דונאטלו. אבל התאפקתי.

צילומים: טל אבן, KTPhot

בסוף המסלול, מחכה תעודה ולמעוניינים, ניתן לרכוש (במחיר מופקע למדי) תמונות שצולמו על ידי הצלמים המקומיים. אבל כפי שעיניכם רואות, קשה לעמוד בפיתוי הזה.

סיום מסלול

חשוב לציין, שהחוויה הזו כוללת בבסיסה אימון לנהיגת מרוצים נכונה, ולכן המדריכים אף מציינים, שלא מן הנמנע שהנהגים המלווים ירצו להתערב מעט בנהיגה – בבלימה (יש להם דוושה נוספת), קווי סיבוב (על ידי נגיעות בהגה), והנחייה לגבי מועד העברת הילוכים. ככל שהם עוזרים פחות, אם בכלל, אתה בכיוון הנכון לנהיגה ספורטיבית נכונה.

כמו כן, אנגליה בורכה בימי גשם רבים, וחשוב לבדוק סמוך למועד החוויה, עד כמה שניתן, מהו מזג האוויר הצפוי.

חזרתי מותש אך מרוצה. כל חובב התחום המוטורי ימצא פה מענה לחלומו הפרטי.

הרגשתי קצת כמו מה שמרגיש חתן בערב כלולותיו. הכל היה יקר מדי, קצר מדי, ודי מתיש, אבל זו חוויה של פעם בחיים.

קצת מחירים:

* חוויית נהיגה ברכבי על 115-300 פאונד

(נהיגה ברכב אחד עד ארבעה)

צילומים: טל אבן, KTPhot

* סיבוב נוסף ברכב בו נהגת – 25 פאונד.

* 5 ק"מ נוספים ברכב נוסף – 45 פאונד.

(על בסיס מקום פנוי במועד החוויה)

* 10 ק"מ נוספים ברכב נוסף – 75 פאונד.

(על בסיס מקום פנוי במועד החוויה)

* נהיגה 20 דקות ברכב עם מושב אחד – 60 פאונד

(single seater)

* 3 הקפות כנוסע ליד נהג מרוץ באבארט 500 – 30 פאונד.

* 2 הקפות כנוסע ליד נהג מרוץ ב-V8 – 40 פאונד.

* חווית נהיגה לילד (גיל 11 עד 16) – 85 פאונד.

* נהיגת ראלי/ דריפטינג/ 4X4/ החלקה: (10 דקות) – 25 פאונד. (20 דקות) – 45 פאונד.

* תמונה מודפסת + CD עם התמונה – 25 פאונד.

* צילום וידאו בתוך הרכב בעת נהיגה – 30 פאונד.

www.racing-school.co.uk

www.rockingham.co.uk

הכותב ניהל בעבר את מותגי היוקרה יגואר ואלפא רומיאו, והינו הבעלים של Even Better, ייעוץ וקניינות פרימיום. לתגובות tal@evenbetter.co.il

שיא קיץ 2013: קפלים, כיווצים ומה שביניהם

קפלים וכיווצי בד הם מאפיין עיצובי בולט כבר מספר עונות והשנה הם כבשו את קולקציית הקיץ.

מתוך שבוע האופנה העולמי ספטמבר 2012. מימין לשמאל: אן ואלרי האש, בלומרינס, Andrew Gn – צילומים: ,Oliver Morin/AFP,Pierre Verdy/AFP, Patrick Kovarik

אפשר למצוא את הקפלים כמעט בכל חנויות האופנה, בעצם קשה לפספס אותם. הם מופיעים בבדי התחרה, הסאטן, אפילו הכותנה, והמרשימים ביותר הם בדי השיפון השקופים למיניהם היוצרים מראה נקי המזכיר אלה יווניה. הקפלים מסמלים רכות ונותנים נפח לבד. הם נופלים בטבעיות על הגוף, נותנים תחושה של אווריריות ומתאימים למראה קיצי יומיומי וגם למראה ערב קלאסי מלכותי.

אחת הדיוות הנשיות הגדולות שהפכה עם השנים לאייקון אופנה, הרשימה אותנו החודש בהופעתה בארץ בשמלת קפלים אדומה ונשפכת, משולבת בשכמייה בעלת כריות כתפיים רחבות. הלא היא ברברה סטרייסנד בשמלתה של דונה קארן. הזמרת האגדית הראתה קלאסה אמיתית.

משמאל שמלת הדלפון של מריאנו פורטוני. מימין פסל "הרכב מדלפוי" מימי יוון העתיקה ממנו פורטוני שאב את השראתו

טרנד הקפלים התגלגל למעשה מתחילת המאה ה-20 כאשר המעצב הספרדי מריאנו פורטוני המציא טכניקה מיוחדת היוצרת קפלים בבד בצורה ידנית בעזרת גליל פורצלן חם. הוא העז ליצור שמלה מטקסטורת קפלים קלילה ורכה אל מול שמלות המחוכים בעלות הבד הנוקשה שכיכבו באותה תקופה.

פורטוני הושפע מאוד מאמנות יוון העתיקה ואת שמלת הקפלים שלו הוא יצר בהשראת הפסל היווני המפורסם "הרכב מדלפוי" וקרא לה "שמלת הדלפון". השמלה הייתה תגלית בתחום עיצוב הטקסטיל ונקודת מפנה בחברה ובעולם האופנה. היא החמיאה למבנה הגוף הנשי ונתנה פתרון עיצובי לאישה המודרנית שרצתה לנוע בחופשיות ללא המחוכים והבדים הנוקשים.

מתוך חנויות האופנה בישראל. מימין לשמאל: רנואר, קסטרו, פורנרינה לרשת STORY

המצאתו של פורטוני הייתה מודל השראה למעצבים רבים. הבולטים ביניהם היו המעצבת האמריקנית מרי מקפאדן והמעצב היפני איסי מיאקי שבנה מותג שלם בשם pleats please (קפלים בבקשה) ורשם גם הוא פטנט ליצירת קפלי בד.

המורשת של פורטוני התגלגלה לאורך השנים, וכיכבה בשבוע האופנה העולמי ב-2012. כידוע, בשבוע האופנה העולמי מעצבי העל מציגים את דגמיהם לקולקציות שיככבו בשנה שלאחר מכן (לדוגמא בספטמבר 2012 הציגו את דגמי אביב-קיץ 2013). הרבה מהתצוגות הן תיאטרליות ומוגזמות ומעצבי העל מכתיבים אחר כך את האופנה והטרנדים לרשתות האופנה העממיות שבמשך התקופה שבין התצוגה לעונה מתרגמות את העיצובים המוגזמים לבגדים לבישים.

תחזית לחורף 2014-2013: כריות הכתפיים מכות שנית

טרנד נוסף, הצפוי להציף אותנו בסתיו-חורף הקרוב הוא המעילים בעלי כריות הכתפיים. נכון, הם נצפו בחנויות גם בחורף הקודם, אך הפעם הם עוטים מראה רחב במיוחד ומגיעים בגדלי אוברסייז ומראה גברי – לנשים.

משמאל השחקנית מרלן דיטריך הייתה אחת מהשחקניות ההולוודיות שהפיצו את טרנד כריות הכתפיים. מימין: ז'קט של קלוד מונטנה. עיצוב כריות הכתפיים שלו היה בולט בקיצוניות

כריות הכתפיים הן טריק עיצובי מעניין, שמעניק לאישה מראה זקוף, יציב, ומכובד במיוחד. הן עוזרות להדגיש את מבנה גוף הגיטרה של האישה כאשר המותן נראית צרה יותר ביחס לכתפיים הרחבות.

הטרנד התחיל ב-1931 כאשר מעצבת האופנה האיטלקייה אלזה שיאפארלי, חיפשה דרך להדגיש מראה חטוב של מותן צרה יותר. היא העזה לקחת את כריות הכתפיים שהיו בשימוש בזמנו אך ורק בחליפות של גברים ואנשי עסקים, ועיצבה חליפה רחבת-כתפיים המיועדת לנשים. המהפכה לא אחרה לבוא. אולפני הוליווד אימצו במהרה את הרעיון והתאימו אותו לכוכבות הגדולות של התקופה. מכאן ואילך אפשר לומר שהטרנד נחתם בעולם האופנה.

מתןך שבוע האופנה העולמי פברואר 2013. מימין לשמאל: אלי סאאב, ז'אן שרל דה קסטלבז'אק, לואי ויטון – צילומים: Pierre Verdy/AFP, Patrick Kovarik/AFP, Martin Bureanq/AFP,Tomas Coex/AFP

כריות הכתפיים חזרו שוב כטרנד בשנות ה-80, והפעם במראה מוגזם וכבד. בין העיצובים המוקצנים כיכבו הדגמים של המעצבים טיירי מוגלר וקלוד מונטנה שלקחו את כריות הכתפיים ונתנו להן פרופורציות אחרות לגמרי. גם נשים שרצו לחדור לעולם העסקים הגברי אימצו אותן כדי להעצים את המראה שלהן.

במשך השנים ועד לחורף בשנה שחלפה, המעילים והז'קטים בעלי כריות הכתפיים הצליחו להתעדן ולהתעצב בסגנון צמוד ונשי, עם שרוולים צרים, אך נראה שהמצב הולך להשתנות ומעילי הגברים הגדולים יחזרו לככב מחדש בחורף הקרוב.

חנויות אופנה בישראל. מימין לשמאל: קסטרו, H&M, אמה רנואר

מי שתהה האם זה מקרי שמעצבי העל מייצרים באותה שנה דגמים דומים ולעתים זהים ומציגים את אותם הטרנדים, אולי יופתע לגלות שיש חברות אופנה ספציפיות העורכות מחקרים עמוקים ומקיפים ומוציאות בכל שנה "ספרי הדרכה" עם עיצובים ורעיונות להשראה. הספרים כוללים צבעים שישלטו בעונה שתגיע כשלוש שנים לאחר מכן. מעצבי העל משלמים סכומים נכבדים עבור ספרים אלה שמשפיעים רבות על תכנון העיצובים הבאים שלהם.

צילום: תקווה מהבד/אפוק טיימס

 לקוחות עיקריים: 10 המשפחות העשירות בארץ הן בין הקליינטים שלי וגם ארוחות רשמיות בבית הנשיא.

 קייטרינג בבית הנשיא: הכנתי ארוחות להילרי קלינטון, אנטוני בלייר, אנגלה מרקל, ולדימיר פוטין. לאחרונה הכנתי קייטרינג לכבוד ביקורו של ראש ממשלת גאורגיה. אני באופיי ציוני ולכן חשוב לי שהאורחים יאכלו מוצרים ישראליים. אנשים חושבים שאוכל ישראלי זה פלאפל, אבל לא, יש לנו דברים מדהימים כמו ארטישוק ירושלמי, שליו, סברס, זעתר, פורל.

 ראש ממשלת גאורגיה: הכנתי לו דג לוקוס עם "ארטישוק יהודי" (כינוי לזנב של הארטישוק הרגיל), ביסק – מרק דגים מברבוניה, סורבה ממנדרינות ונענע, בשר פילה עם אספרגוס לבן שגדל בגולן וריזוטו מחיטה וחצילים.

 אנגלה מרקל: הכנתי לה מנה מיוחדת של שלושה סוגי דג קרפצ'ו מחומרים מקומיים בלבד: פלמידה עם אשכוליות, ברבוניה עם זעתר ולוקוס עם תמרים, היא אהבה את זה מאוד.

חיים אישיים

 גורל: שם המשפחה שלי הוא אסנהיים שפירושו בגרמנית "בית אוכל".

 משפחה: ההורים של הסבים שלי התגוררו בגרמניה ועסקו בייצור גלידה. זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הם ברחו לאנגליה ופתחו בלונדון את אחד מבתי החרושת הראשונים לגלידה. הם היו מאוד ידועים וכילד זיהו אותי ברחוב כאחד ממשפחת "אנשי הגלידה".

 המוטו של הקייטרינג שלי: אנחנו מבשלים הכול באירוע עצמו, לא מביאים שום דבר מוכן, מהמחבת ישר לצלחת. אם האירוע בחוץ, אני מביא צוות של טבחים עם כל הציוד הדרוש ומקימים מטבח במקום. אנחנו גם משתדלים להשתמש כמה שאפשר בחומרים מקומיים.

 מומחיות: אני אוהב ליצור מנות חדשות כל יום ומשלב בין מזרח ומערב. מהמזרח אני מביא אוכל הודי, סיני, יפני ותאילנדי ומהמערב אוכל צרפתי ואפילו אנגלי.

 רעיונות למנות חדשות: כל שנה אני נוסע לניו יורק וללונדון, שני יעדים שמבחינתי מחדשים את האוכל כל הזמן. לאחרונה הייתי מספר שבועות ביפן. מעבר לזה יש לי מטבח גדול בבית שהוא כמו חדר משחקים שבו אני עושה כל הזמן נסיונות חדשים. בת הזוג שלי היא גם שפית ואנחנו משתדלים להפתיע אחד את השני. אני לומד גם משפים אחרים, מספרים ומהאינטרנט.

 טיפ: חשוב לא להיות יותר מידי יצירתיים כי אנשים לא רוצים להיות שפני ניסיון.

 עיצוב: העיצוב, האסתטיקה והדקורציה של האוכל חשובים מאוד כי אנשים אוכלים לפני הכול עם העיניים. עיצוב המנות הוא כמו אפנה, משתנה כל הזמן. כיום הקישוטיות היא בסגנון יפני שאני מאוד אוהב. לפני כן השתמשו הרבה בקצף, לפני כן האופנה הייתה מגוון של צבעים, הכינו רטבים למשל בהרבה צבעים. ולפני 20 שנה קישטו בתפוזים ובאשכוליות.

 עוד משהו: אני משתדל תמיד להיות הטוב ביותר.

כתר טלה בקראסט עשבי תיבול, לימון ורוטב נענע

המתכון שלפניכם מגיע מאירלנד, שבה מרבים לאכול בשר טלה עם נענע. בדרך כלל האירים, כמו גם האנגלים, אוכלים בימי ראשון צלי מבשר בקר, טלה או עגל ומהשאריות של הבשר והלחם מכינים למחרת את המנה הזו. לכן מומלץ להכין באירוע עם אורחים ממוצא אנגלו-סקסי.

צילום: תקווה מהבד/אפוק טיימס

מרכיבים

1 כתר טלה

50 גרם פאנקו – פירורי קמח יפאני

1/2 כוס תבלינים מעורבבים: 
כוסברה, נענע, פטרוזיליה וטימין

2 שיני שום קצוצים

4 כפות שמן זית

1 כף חרדל דייז'ון

מלח ים + פלפל

לרוטב

1/4 כוס נענע קצוצה

1 כוס יין אדום

1 כוס מרק בשר

אופן הכנת הבשר

סוגרים את הטלה על מחבת חם עם מלח ים ופלפל עד שהוא מקבל צבע חום.

נותנים לבשר להתקרר, לוקחים את השום הקצוץ ומערבבים עם החרדל ומורחים על הבשר כאשר הוא קר.

מערבבים את הפנקו עם התבלינים והשמן זית ומצפים את הטלה בתערובת התבלינים.

מכניסים לתנור לחצי שעה בחום של 180 מעלות.

אופן הכנת הרוטב

במחבת שבה סגרנו את הבשר שופכים כוס יין אדום ואת כוס מרק הבשר, מרתיחים ומוסיפים את הנענע, מלח ופלפל.

בתיאבון, פול אסנהיים

השעון מתקתק מהר מידי בחייו של אדי מורלי. הוא לא מצליח לכתוב את הרומן שהבטיח למו"ל לסיים זה מכבר, בעל הבית מתדפק על דלתו לקבל את שכר הדירה וחברתו עזבה אותו. ביום אחד כזה של יאוש מהחיים חבר מציע לו לנסות גלולה חדשה אותה הוא מפיץ, שלטענתו מאפשרת למי שבולע אותה להשתמש באופן מלא בכישוריו השכליים. אדי בולע את הגלולה וחייו מתהפכים. הוא מסיים את הספר תוך יום, מתעשר במהירות בבורסה ומשיב אליו את חברתו. זוכרים? זהו בראדלי קופר מהסרט "ללא גבולות". לאחר שבראדלי הגיע לפסגת ההצלחה, חייו נכנסים למירוץ מטורף, הכול משתבש לו והוא מנסה להיגמל מהתרופה.

צילום: Photos.com

השמועה אומרת שההשראה לסרט באה מהגלולה פרוביג'יל או בשמה הרפואי "מודפיניל", שהפכה ללהיט בארה"ב. היא אושרה לשימוש בארה"ב ב-1998 כתרופה מעוררת לחולים במחלת הנרקולפסיה שגורמת לאנשים רצון עז ומיידי לשינה. ההשפעה המעוררת שלה הביאה בהדרגה מיליוני אמריקנים בריאים עם קריירות תובעניות בכל התחומים, להשתמש בה עם או ללא מרשם כ"זריקת אנרגיה", במיוחד לאחר שהפכה לגנרית ומחירה ירד. אנשים נשבעו שהגלולה מאפשרת להם לא רק לקצר באופן דרמטי את שעות שנת הלילה שלהם, אלא גם לעבוד במשך שעות ארוכות ברמת ריכוז גבוהה מאוד.

תרופת פלא או לא

אחד מהנשבעים למודפיניל הוא דייב אספרי (48), סגן נשיא בחברת "טרנד מיקרו" לאבטחת מחשוב ענן ששוויה מילארדי דולרים. הוא התראיין ביולי 2012 לתכנית של רשת ABC שעסקה ב"קהילה הסודית של האנשים המצליחים" שחייבים לדבריהם את הצלחתם לפרוביג'יל. אספרי סיפר בהתלהבות איך הצליח לשאת סדרה של נאומים מוצלחים ביותר אחרי טיסה של 20 שעות כמעט ללא שינה, כל זאת לאחר שנטל פרוביג'יל. הוא השווה את החוויה לאחר נטילת התרופה לאליסה בארץ הפלאות שהעולם בשבילה הפך בבת אחת משחור-לבן למלא חיים וצבע.

היו גם נלהבים נוספים שסיפרו בתכנית על חוויותיהם, אבל לא הסכימו לחשוף את זהותם: מתכנת (46) שמצליח לעבוד 12 שעות ברציפות ברמת ריכוז גבוהה, וחוקרת מוח (48) שמצליחה לראות קשרים במוח שאף אחד אחר לא רואה.

גל ההתלהבות מתרופת הפלא הביא לעלייה של 74 אחוז במכירות של פרוביג'יל בארה"ב תוך ארבע שנים, כפי שסיפרו ב-ABC. כלכלנים וסוציולוגים התחילו אפילו לפתח תאוריות ותחזיות על חיים בעולם ללא שינה.

אחת הסיבות להתלהבות המוקדמת מהגלולה הייתה שחשבו שבניגוד לתרופות ממריצות, כמו ריטלין או קונצרטה שבמינונים גבוהים גורמים לתופעות לוואי קשות ולהתמכרות, המודפיניל חף מסיכונים אלה. טענו שהוא פועל בצורה שונה על הגוף, אף שלא הצליחו לזהות עד היום במדויק את מנגנון הפעולה שלו. בארה"ב התרופה אושרה אפילו ב-2004 לשימוש נרחב יותר, גם לסובלים מדום נשימה בשינה ולאנשים שעובדים במשמרות כמו רופאים ונהגי משאיות.

אבל אולי בכל זאת עדיין לא מצאנו את תרופת הפלא, כמו שקרה בעבר עם תרופות אחרות שתופעות הלוואי הקשות שלהן התבררו מאוחר יותר. למשל התלידומיד הייתה בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת התרופה הפופולארית נגד בחילות בקרב נשים בהיריון. במספר מדינות היא שברה שיאים של מכירות כאשר רק אספירין נמכר יותר ממנה. רק לאחר מספר שנים התבררו הנזקים שגרמה. ההערכה היא שעשרות אלפי אנשים נפגעו במערכת העצבים ואלפי ילדים נולדו עם איברים מעוותים או חסרים, רק כמחציתם שרדו מעבר לילדות.

דוגמה נוספת היא תרופת הויוקס נגד דלקת מפרקים שהייתה בתחילת שנות ה-2000 אחת התרופות שנרשמו במידה הרבה ביותר בהיסטוריה. מספר שנים מאוחר יותר התברר שהיא מגבירה את הסיכון למחלות לב.

במקרה של המודפיניל יש נורות אזהרה מעבר למה שכתוב בעלון שמלווה כל תרופה. ב-2010 פרסמה "הסוכנות האירופית לתרופות" אזהרה לגבי השימוש במודפיניל. במסמך ארוך ומפורט הסוכנות מסבירה שמחקרים קליניים וספרות רפואית שהתפרסמה בנושא הביאו אותם למסקנה שיש סיכונים לתופעות לוואי בשימוש במודפיניל, כמו מחשבות ופעולות אובדניות, הזיות ומחלות עור מסכנות חיים, וסכנה להתמכרות בקרב אנשים בריאים המשתמשים בה. הסוכנות ממליצה להגביל את השימוש בתרופה למחלת הנרקולפסיה בלבד, בה התועלת עולה על הסיכונים.

מעניין ש"הסוכנות העולמית נגד סמים בספורט" הייתה עוד יותר זהירה או מפוכחת וכבר ב-2004 היא הכניסה את המודפיניל לרשימת התרופות האסורות, עשרה ימים לפני תחילת המשחקים האולימפיים. ב-2005 האתלטית קלי וייט, שהייתה אלופת העולם בריצות 100 ו-200 לנשים, הושעתה לשנתיים לאחר שבדמה התגלו עקבות של מודפיניל.

ראש המרכז האמריקני למלחמה בסמים, ד"ר נורה וולקוב, שנחרדה מהשימוש הגובר במודפיניל בקרב אנשים בריאים לחלוטין כדי לשפר את הביצועים שלהם, החליטה לערוך מחקר פיילוט משלה. לפי תוצאות המחקר שהתפרסמו ב-2009 ב-Journal of the American Medical Association המודפיניל העלה את רמת הדופמין, אותו חומר שמציף את המוח כאשר לוקחים סמים מסוגים שונים וגורם לתחושת אופוריה שרוצים לחזור אליה שוב ושוב.

"עולם חדש מופלא"

בין אם יתברר במחקרים נוספים שמודפיניל אכן ממכר או לא, על השינה אנחנו כנראה לא יכולים לוותר. ד"ר מיכל לוסטיג, מומחית בפסיכיאטריה ורופאת שינה, ומנהלת רפואית של מכוני השינה של אסותא, מסבירה שהרעיון להחליף את השינה בחומר כימי הוא חוסר הבנה של מנגנון השינה. לדבריה, בגוף יש מערכת שלמה של תפקודים שעובדים רק כאשר אנחנו ישנים. "יש הורמונים שמופרשים רק בזמן השינה, לשינה יש תפקיד בבניית כל משק האנרגיה בגוף, בבניית המערכת החיסונית, בתהליכי למידה, וידוע גם הקשר בין אי-שינה לבין מחלות נפשיות".

אז אם על השינה אי אפשר לוותר, אולי בכל זאת אפשר לשפר את שעות העירות שלנו כך שנהיה יותר ממוקדים, יותר מרוכזים, יותר יעילים, נלמד יותר מהר, נזכור יותר טוב ונהיה חיכנים ועליזים?

צילום: nym / flickr.com

פרופסור אבינעם רכס, נוירולוג בהדסה, ויו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל, חושב שזו שאלה מוסרית פילוסופית. "האם תפקיד הרפואה הוא רק לרפא מחלות או גם לעשות לאנשים טוב יותר?" הוא תוהה, "כאשר הטוב מוגדר לפי מה שהאדם עצמו חושב שטוב לו, מה שהוא מגדיר כ- BETTER THAN WELL.

"בנייר עמדה של הלשכה לאתיקה מרשים לרופאים לתת לציבור תרופות, גם כאשר הם לא חולים, כדי לשפר את הרגשתם". בכל מקרה, הוא מוסיף, שכל תרופה צריכה להינתן על ידי רופא שצריך לשקול בכל מקרה אינדיבידואלי את התועלת מול הנזק האפשרי של התרופה".

נושא זה כבר מעלה שאלות הגולשות מעבר לתחום הרפואה. האם למשל אפשר לחייב את כל החיילים לקחת תרופה ממריצה כדי לשמור על ריכוז ועירנות בקרב? האם כל מעסיק יכול לדרוש מהעובדים שיקחו מודפיניל (פרוביג'יל) כדי שישיגו תוצאות טובות יותר בעבודתם? האם מנהל בית ספר יכול לדרוש מהתלמידים לקחת פרוביג'יל לפני בחינות הבגרות?

יש גם שאלות נוספת. מה אם באמת כולם ירצו להיות יותר חכמים, יותר מרוכזים ויותר יעילים? האם לחלק את התרופה לכולם בחינם או במחיר גבוה רק לנבחרים במוקדי כוח? מי יחליט על כך?

כבר לפני 80 שנה אלדוס האקסלי העלה את השאלות האלה בספרו "עולם חדש מופלא". הספר מתאר חברה מעמדית שמתוכנתת מראש: מעמד של מנהלים בעלי אינטלגנציה גבוהה ותת קבוצה של נתינים רפי שכל שתוכנתו לאהוב את עבודת הכפיים שלהם. וכולם צורכים סם בשם סומא שמעניק אושר מיידי ללא תופעות לוואי.

ד"ר ליאון קס, רופא ופרופסור לביולוגיה שכיהן כיו"ר המועצה הנשיאותית לביואתיקה בארה"ב בתקופתו של הנשיא בוש (הבן), מחדד את השאלות של האקסלי ומכריח אותנו לחשוב מחדש מהי המשמעות של להיות אדם. במאמר שהתפרסם במגזין The New Atlantis ב-2003 הוא אומר: "אם נתחיל מעלה התאנה והמחט [...] האדם מטבעו הוא יצור שמחפש תמיד דרכים לשפר את חייו [...] תזונה בריאה, ספורט, רפואה המשתמשת בתרופות וניתוחים ואיברים מלאכותיים.

"אבל באותם תחומי חיים בהם נדרשו עד עתה משמעת ומאמצים כדי להצטיין, [כעת] הצטיינות באמצעות תרופות או הנדסה גנטית נראית כמו 'תרמית' או 'זילות'. [...] עד עתה האמנו שאנשים חייבים לעבוד קשה למען הישגיהם. שום דבר טוב לא בא בקלות".

הבעיה, הוא מסביר, היא שכאשר אנחנו משתמשים באמצעים מלאכותיים, אנחנו מאבדים את הקשר בין המעשים שלנו לבין השיפור שהשגנו. למשל, כאשר אנחנו מרסנים תשוקה לאוכל אנחנו מבינים איך לפתח משמעת. או כשמתגברים על אירוע מפחיד לומדים איך להתמודד עם פחד. ואילו כאשר משתמשים בחומרים כימיים, אפשר במקרה הטוב להרגיש את התוצאות מבלי להבין אותן במשמעות האנושית. "אם נתייחס לשינוי שהשגנו [באמצעים כימיים] כנורמלי, נשכח מה הפסדנו".