"אבא שלי", אומר יהושע קסטיאל (60), "התלונן שאיבדנו את הצניעות. הוא היה בולגרי, ואצל בולגרים מספיק קצת לחם וגבינה, וזהו, הם מסודרים. יחסית אליו אנחנו מתהוללים. אבל האמת היא שישיבה בבית קפה באמצע היום תמיד מסבה לי קצת עקצוצים בעורף כי זה נראה לי מקומם של בטלנים…"
אנחנו עורכים את השיחה בקומה השנייה של מתחם קסטיאל בדרום תל אביב. יהושע קסטיאל, במכנסי שלושת רבעי ספורטיביים וחולצה לבנה פתוחה נראה כמו תייר שירד לשתות בירה בבית הקפה שעל החוף.
ספה פאולה – צילום: Itay Sakalsk
אז אתם מתהוללים?
"בסך הכול", הוא מצטחק, "אני חי ביפו, בבית מאוד גדול, שבעיני כל נראה כארמון. ידעתי לבנות אותו לפני 23 שנה והיום מצאתי את עצמי בנכס שהוא חסר מחיר בכלל, אז קשה לקרוא לי סגפן. הרי אני אחד שחי מעל הים, מעל הנמל. מצד שני לא תראי אותי אף פעם במסעדה סגורה, אני אוהב לשבת בחוץ, לא אכפת לי שיהיו אוטובוסים. יש בר שאני אוהב לשבת בו, בנחלת בנימין פינת מונטפיורי, הוא הכי לא מעוצב, הוא פשוט, הוא מחובר לעיר, וזה המקום האהוב עלי. אני נוסע בחיפושית פולקסווגן בת עשר, היא נורא יפה, אני אוהב אותה. מצד שני אני לא אחסוך בקניית עוד מכונה למפעל, או אם צריך משהו שאני מאוד אוהב אני לא אחסוך לרגע".
ואיפה ההתהוללות?
"בשבת הלכתי למסעדת 'עבדו הדיג' ביפו, קניתי אנשובי, המלחתי אותם בעצמי, אי אפשר לתאר איך חגגתי עליהם. אחר כך ישבנו לפנות ערב אצל שכנים, שמענו מוסיקה יוונית ושתינו אוזו. בערבים, לפחות פעם או פעמיים בשבוע אני יושב באיזה בר ותמיד אני חושב שאבא שלי מתהפך עכשיו בקברו, כי בעיניו זה היה ממש לא לעניין. 'בשביל מה צריך את זה?' הוא היה אומר".
שמעתי שאתה או אחיך "נאלצים" לטוס מידי פעם במטוס הפרטי של אחד הלקוחות כדי לבקר בביתו בחו"ל?
"עבודה זה עבודה. אם לקוח מזמין אותי לראות את היאכטה שהוא בונה, אני מסכים. אבל אגיע עם ענת אשתי, זה התנאי שלי, אף פעם לא בלעדיה. אני בכלל לא עושה שום דבר בלעדיה וגם היא. אנחנו תמיד יחד באירועים, בבילויים. אנחנו רוב היום ברדיוס של 40 מטר אחד מהשנייה. ענת מבלה את רוב יומה בחנות 'לקט' שבמתחם שלנו שבה נמצא אוסף של אביזרים שאנחנו מקבצים מכל מיני מקומות מאמנים ויוצרים ישראלים ובמסעותינו בעולם. ענת ודפנה בתי אחראיות על בחירת האביזרים ועל ארגון החנות".
"קו נקי אני מתעב. אני מתעב בתים עם שפת עיצוב אחת שהתקופה המסוימת והמעצב המסוים הכתיבו לאותו דיי . רזה מינימליזם חסר אופי שלא עושה חשק לחיות" – צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס
התלמיד הכי גרוע בבית הספר
קסטיאל נוסדה בשנות ה-40 על ידי אפרים וסטלה קסטיאל ולימים הפכה להיות מוסד אליו הגיעו שועי הארץ לרכוש את רהיטיהם. "אבי, אפרים, עבד עד שנתו האחרונה, עד גיל 90", מספר קסטיאל. "כשהוא ייסד את העסק זו הייתה מרפדיה בגודל 44 מ"ר. אבי עשה רהיטים לכל המי ומי, החל מהנשיא וייצמן הראשון, דרך כל הנשיאים, ועד ראשי הממשלה. אני כילד הייתי פוגש אותם אצלנו או אצלם בבית. למשל, אני זוכר שהייתי נוסע עם אבא לבן גוריון הביתה להביא לו שרפרף או כורסא. אלו כל זיכרונות הילדות שיש לי. גם כל אצולת הממון דאז הייתה נכנסת אלינו. כשאחי משה ואני נכנסו לעסק הרחבנו אותו, עשינו אולם תצוגה שלא היה והכנסנו גם את הדור השלישי לעסק".
תעשה לי סדר בבקשה – מי עושה מה?
יחידת מדפים גאוונזו – עוצבה בהשראת מגדל התקשורת הגבוה בעולם, מיועדת לעמוד כספריה או מדפיה בחלל החדר – צילום: Itay Sakalsk
"זוהי חברה משפחתית וכאן כל אחד עושה כמעט הכול. אני ומשה בעיקר מעצבים, אפרים, בנו של משה, הוא המנכ"ל, דפנה בתי היא מעצבת וענת זוגתי מטפלת בחנות שבמקום, אבל כפי שאמרתי, אנחנו עושים הכול".
גם היום בית העיצוב קסטיאל ברחוב אלפסי בתל אביב מושך אליו את העשירון העליון מהארץ ומהעולם. אפשר לטייל במתחם במשך שעות או להיכנס לחנות "לקט" שמביאה אביזרים ייחודיים מרחבי העולם.
בסמוך לשם נמצא הבייבי החדש של משפחת קסטיאל, חנות As Is, המוכרת פריטים בכמה גדלים במחירים זולים יחסית לשכנתה הגדולה. בייבי נוסף הוא בית הספר לעיצוב בשיתוף פעולה עם הטכניון בחיפה, שם מתנסים הסטודנטים בעבודה בחומרים אמיתיים בזמן אמת.
קורה שאתם גם מעצבים בתים מא' ועד ת'?
"זה די נדיר. אנחנו מתמקדים יותר בעיצוב פריטים בודדים. הבית הכי אקזוטי שעיצבנו היה ללקוח בלימה, פרו. זה היה בית על גבעה שצופה לאוקיאנוס, עם בריכה בחצר. עשינו שם קערות שאפשר להבעיר בהן אש בחצר והן מהוות מעין אח חיצוני. הקפנו את החצר בקקטוסים שנראים כמו חלק מהמקום. לא ארחיב יותר כי אני לא רוצה שיזהו את בעל הבית".
מה ההכשרה שלך בעצם?
"אין לי הכשרה. הייתי התלמיד הכי גרוע בבית הספר. אפילו נשארתי כיתה ביסודי והמקום היחיד שאפשר היה להכניס אותי אליו היה בית ספר לנגרות ברמת גן. שם היו מאחסנים את כל אלה שלא היה מה לעשות איתם. אחרי שנתיים התחלתי לבנות מודלים ארכיטקטוניים. הייתה לי חוכמת כפיים ועשיתי מודלים מורכבים מאוד. עבדתי עבור יגאל תומרקין, דני קרוואן ואחרים, ובגיל 16 וחצי ראיתי שאני מרוויח יותר ממנהל בית הספר. את גורמת לי עוד שנייה להזיל דמעה כי עולים בי זיכרונות…"
והיום?
ספה פאולה – הספה שואבת השראתה מפסי גידור מרפסות הבאוהאוס של תל אביב הישנה, הסביבה בה קסטיאל עובדים ויוצרים מזה 70 שנה – צילום: Itay Sakalsk
"היום אני עוסק בעיקר בעיצוב ובפיתוח של דגמים חדשים. הציוד המתוחכם שיש לנו במפעל הוא כל כך מתקדם שהוא פתח לי עולם מדהים ואני מצליח לפרוח שם בזכותו – קיבלתי ממש צעצועים חדשים וזה זוכה להצלחה רבה".
ספר לי מעט על תהליך העבודה שלך
"בתל אביב אני אוהב לשבת ליד המחשב עם בחור צעיר בשם אבשלום. אני לא נוגע במחשב, אפילו את הטלפון אני לא יודע להפעיל כמו שצריך. עם אבשלום אני יושב שעות ואנחנו מפתחים דברים. המושב השני שלי זה במפעל, גם שם יש בחור שאני מאוד אוהב לשבת איתו. כלומר, אני יושב איתם ברגע שהם מוכנים לשבת איתי, כי זו מלאכה לא קלה, כיוון שאני אף פעם לא יודע מה אני רוצה. אני יושב ואומר: 'מה נעשה? בוא נעשה מראה, ואז מתחילים לדבר על מראה, ופתאום אני אומר, לא, בעצם בוא נעשה כיסא. בסוף זה נגמר עם שולחן קפה, אבל אין מצב שלא נגיע למשהו".
ואיך זה נעשה פיזית?
"אני מצייר הכול ביד, מצייר עם עיפרון, ואז אנחנו מעבירים את זה למחשב, רואים את זה בפרופורציות נכונות. משם זה עובר למפעל, שם משכללים ועושים פרוטוטייפ, וכל זה קורה תוך שעות".
מהו הקו העיצובי שלך?
"המוטו העיקרי שלי הוא שהפריט לא יעייף ולא ישעמם, שלא יהיה בו מועד לידה ומועד תפוגה. יש המון עיצובים ששעה אחרי שקנית אותם את מתעייפת מהם. אני מעדיף דברים שיהיו פחות וואו, אבל בכל זאת עם אופי".
העמדה של סלון המשלב כורסאות עור באפלו במראה מרושל, לצד ספה בקווים נקיים בבד פשתן טבעי. במרכז החלל שולחנות ממתכת מבריקה ומוברשת – צילום: Itay Sakalsk
"אם תבקשי ממני להגדיר את הקו, לא אוכל להגדיר אותו במדויק. הדברים נובעים לפעמים מדרישה של לקוח, ולפעמים מטכנולוגיה חדשה ומאתגרת, ופעם אחרת מחומרים חדשים".
"אנחנו משתדלים ש-80 אחוז מהמוצרים שלנו יהיו נכונים היום ובעוד עשר שנים באותה מידה, כי בעוד עשר שנים לא ארצה להחליף את הספה מפני שהיא לא מעודכנת. אני אשנה אבזור או כרים, אבל הספה תהיה ברמה העיצובית משהו שנכון תמיד. יחד עם זאת, לכל רהיט שאבנה יש את התקופה שלו וכשהם עומדים זה לצד זה נוצר דו שיח ביניהם. כך שיש אצלנו פריטים שאבי עיצב לפני 40 שנה שהם עדיין אקטואליים, לצד מוצרים שעיצבנו בחודש שעבר, ויש ביניהם דו שיח".
האשימו אותך בזמנו באקלקטיות יתר, יחסית נניח לקו הנקי
"זה רק החמיא לי. קו נקי אני מתעב. אני מתעב בתים עם שפת עיצוב אחת שהתקופה המסוימת והמעצב המסוים הכתיבו לאותו דייר. זה מינימליזם חסר אופי שלא עושה חשק לחיות. אני תמיד משתמש בדוגמה שאם אנשים רואים ספה מחויטת מתוחה, ולידה נשים ספה מצ'וקמקת, את באופן טבעי תעדיפי לשבת על המצ'וקמקת, כי היא תהיה יותר מזמינה. כך בדיוק גם לגבי עיצוב. אנחנו לא רוצים חלל כזה מדויק, זה לא יחמיא לנו, אנחנו ניראה כמו 'נֶבֶכים'".
איך עושים את זה אחרת?
"מספרים סיפור. העיצוב של בית צריך לספר משהו, לקחת אותי לאן-שהוא. אולי זה יהיה סיפור מסע – את זה הבאתי מבורמה, את זה הבאתי מסין, אמא שלי עלתה מגרמניה והביאה את הכיסא הזה, את זה מצאתי בשוק הפשפשים, אני נורא אוהב אותו ואז נוצר קו שהוא יותר נעים. קוראים לזה אקלקטיות. אז כן, כשאני בוחר רהיטים, אני בוחר אותם כל אחד בפני עצמו כשהקריטריונים הם האם הוא יפה, האם הוא נוח. גם אם הוא לא ממש נוח אבל הוא עושה לי משהו, אני אכניס אותו, גם אם הוא לא מתאים לסביבה בדיוק. הרי גם אנחנו לא מושלמים, הנה, לי למשל יש אף גדול…"
שילוב בין חומרים מתכתיים וצורות מעוגלות. תמונה מאולם התצוגה בקסטיאל – צילום: Itay Sakalsk
מה המוצר שגרם לך לסיפוק הגדול ביותר?
"אני נהנה כל הזמן, נהנה מהמוצר שעוד לא עשיתי. יש לי גם צורך מטורף ליצור ולתכנן כל הזמן. הרצון שלי לפתח הוא בלי סוף וההנאה הגדולה ביותר שלי היא כשמישהו רוצה את המוצרים שלי, זה הפרגון הכי גדול והסיפוק הכי גדול".