התלמידים של לארי סאס מרכיבים את יסודות הבית שהוצג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק | Larry_Sass

פרופ׳ לארי סאס זוכר שכשהיה ילד, היה נוסע עם הוריו מידי פעם לאזורים הכפריים שמחוץ לעיר ניו יורק ולשכונת הארלם שבה גרו. הוא זוכר את הנופים, את האנשים, אבל בעיקר את הרושם שהשאירו עליו הבתים העניים שהיו רעועים ובנויים בצורה פשוטה, מרובעת ולא יפה במיוחד. ההתעניינות שלו בארכיטקטורה התחילה מרצון עז שהיה לו לעצב בתים עבור אוכלוסיות עניות ברחבי העולם.

״כשאני אומר ׳לעצב׳ אני מתכוון להעלות את איכות המוצר שהם מקבלים״, מסביר סאס בראיון טלפוני שנערך ממשרדו באוניברסיטת MIT. ״אם נחשוב לחילופין על בית יפהפה שיש לו כניסה יפה, חלל וחלונות מעוטרים, דלתות סולידיות וריצפה נאה, שיש בו חימום וקירור – אלו דברים שגם עניים צריכים לקבל. זה יתאפשר רק אם נשנה את הדרך שבה בתים נבנים״.

למה הבנייה היום לא טובה? 

״הבנייה היום, שנעשית באמצעות ידיים עובדות, מצריכה אנרגיה וכסף רב. העלות הנדרשת לבניית מבנה שנוטה אל השמש, או מבנה גאומטרי מורכב יותר מריבוע או קופסה, גבוהה מאוד. ישנן שלוש איכויות שצריכות להיות בבניין: יציבות, נוחות ועונג. היציבות משמעה שבית צריך שיהיה לו בסיס חזק. היום הבסיס נבנה בעבודת כפיים ועולה כסף רב. כדי לבנות מבנה שנעים להיות בו, שיש לו כניסה יפה או מטבח יפה, צריך להוסיף עלויות יקרות נוספות. על נוחות אנחנו אפילו לא חושבים כי זה גם יקר מאוד.

״ב-20 שנים האחרונות, הטכנולוגיה שפותחה הייתה בתחום העיצוב והתמקדה ביצירת כלים ודרכים לעיצוב, אבל בתעשיית הבנייה לא פותחה טכנולוגיה חדשה. וכך מעצבים מציעים בניינים שצורכים פחות אנרגיה, שיש בהם מכניקה מיוחדת כמו דלתות או חלונות אוטומטיים, אבל הבנייה של הדברים האלה לא השתנתה״.

ומה ישנה את הבנייה? 

״הדפסת תלת ממד. בזה אני עוסק היום. אני רוצה לשנות את הדרך שבה אנחנו בונים את המבנים שלנו כדי לשנות את איכות הבנייה עבור כולם, לא רק עבור אנשים עניים״.

בית שנבנה בסגנון ניו אורלינס תוך 20 יום ללא דבק | Suzi_Camarata

להדפיס בניין במדפסת

שנת 2014 הייתה שנה של פריצת דרך בתחום הדפסת תלת ממד בתחום הבנייה. בחודש אפריל נבנה הבית הראשון בהולנד על הקאנל. ובספטמבר האחרון נבנו עשרה בתים בסיסיים בסין באותה שיטה.

״הבית בסין הודפס במדפסת תלת ממד שפועלת דרך יצירת שכבות של חומר. במקרה הזה בנו מכונה שפועלת עם בטון. זאת שיטה שהומצאה ב-2002 על ידי ברהוק קונביס ונקראת Contour Crafting. יש מגבלות רבות לסוג כזה של הדפסה.

״המגבלה הראשונה היא שלמכונה יש גבולות: אם ניקח את מדפסת התלת ממד כמודל, אז את מכינה קובץ דיגיטלי של אובייקט, שולחת אותו למכונה והמכונה מדפיסה שכבה אחר שכבה כדי ליצור את האובייקט. זה יכול ליצור פסל או כוס… כל דבר בעצם. כדי להדפיס בתלת ממד בית אתה צריך מכונה בגודל של מפעל. אם תרצה להדפיס מפעל, תצטרך לבנות מכונה גדולה יותר וכו׳. אז כל דבר שגדול יותר ממטר צריך לחשוב עליו בהתאם״.

מה האלטרנטיבה שאתה מציע? 

״השיטה שלי נקראת ׳בניית מישורים׳ והיא מדפיסה חלקים שאנשים יכולים להרכיב. כל חלק יכול להיות בנוי מעץ, פלסטיק או מתכת. הפינות של המבנה עשויות כולן מעץ לבוד או פלסטיק. הם יכולים לעמוד בכובד של מאה קילוגרמים של כוח״. 

בתערוכה Home Delivery שנערכה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק בשנת 2008, הציג סאס דוגמה לחזון שלו. בית בסגנון ויקטוריאני, בגודל 400 מ״ר, מסוג הבתים שרואים בניו אורלינס. הבית, שעשוי מעץ לבוד, תוכנן כולו במחשב, הודפס בחלקים במדפסת תלת ממד, והורכב ב-5,000 חלקים כמו שמרכיבים לגו. שני אנשים הרכיבו את הבית תוך 20 יום, ללא דבק, רק דרך חיבורים שסאס וצוותו תכננו מראש במחשב. מאז סאס עובד כדי לשכלל את המודל שלו.

באילו אתגרים אתה נתקל?

״התוכנה צריכה לכלול את הטכניקה שבה אנחנו מרכיבים את החלקים עם הידיים, את האופן שבו אנו חושבים על החלל ואיך נחלק את המבנה לחתיכות של פאזל של אובייקטים מורכבים. החתיכות יכולות להיות עשויות מכל דבר, מחומרים ממוחזרים, זבל, חומרים טובים, מתכת וגם חומרים שממציאים אותם״.

רופ׳ לארי סאס | Justin_Knight

בית מסוכריות? 

״בדיוק״, צוחק סאס. ״אבל האתגר הוא לא בחומרים, כמו בדרך שבה נחלק את החלקים, ואיך נהפוך אותם ל׳חכמים׳. לדוגמה, אם תתכנני חלון, החלון כבר לא יהיה משהו שתזיזי כדי לפתוח ולסגור. חלון יהיה עשוי מחומר שלוקח אנרגיה מהשמש, לוקח רוח וטמפרטורה ואחר כך משתמש בהם בתוך הבית ועושה איתם דברים שונים. אולי הזכוכית תהיה דומה לזאת שיש במטוסים היום – לוחצים על כפתור ונהיה חושך. חומר יכול גם לספוג מים ולחלק אותם למי שתייה, מים לשטיפת הבית ועוד… הפונקציה תהיה משולבת בייצור מרכיבי המבנה ופה האתגר.

״המבנה שעשינו בתערוכה במוזיאון הוא רק דוגמה למדע הזה. המדע הוא לעזוב את הכלים והמכונות לטובת רובוטים ומכונות שנשלטות על ידי מחשבים. היום אפשר להדפיס מוצרים קטנים לא כל כך חשובים, אבל בעתיד נוכל להדפיס בבית את הטלפון שלנו כאשר החומרים יכילו טכנולוגיה מתקדמת. דמייני שתוכלי להדפיס את הטלפון שלך אחרי שאיבדת אותו אתמול״.

איך בדיוק זה יקרה? 

״אם לפני 30 שנה היית אומרת למישהו שאת רוצה להדפיס מסך טלוויזיה, הוא היה שואל אותך איך תדפיסי את החוטים והחיבורים. היום אנחנו לא חושבים על זה. יש לנו מסך ואנחנו לא חושבים על חוטים. חוטים כבר לא קיימים בטלפונים שלנו, במחשבים. מה שיקרה עם הדפסת תלת ממד הוא שתוכלי להדפיס את הפונקציות של החפץ היישר מהמדפסת. אוכל להדפיס מכונית ולא אצטרך לחבר אליה גלגלים, כי אדפיס את המכונית והגלגלים יחד״.

התלמידים של פרופ׳ לארי סאס עובדים על הדגם של הבית שבנו בתערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק | Larry_Sass

כולנו נהפוך למעצבים 

איך אתה רואה את העתיד? אנשים יורידו קובץ במחשב ויוכלו להדפיס את ביתם ואז לבנות אותו?

״זה יהיה בערך כך, אבל רוב האנשים לא ייצרו את הבתים שלהם, חברת בנייה תקבל את הקובץ ותעשה את זה הרבה יותר מהר, ובכל מקום בעולם. האנשים יושפעו בעיקר מהשימוש שהם יעשו בבית. דמייני שבבניין לידך לא יהיה מיזוג אוויר חופשי ותאורה חופשית, כי הבניין אוגר אנרגיה ומקרר את עצמו ומחובר כל הזמן לאינטרנט״.

לא מעט אדריכלים משקיעים מחשבה רבה בשימוש שהם עושים בחומרים טבעיים, עבודת יד וכדומה כדי שהאדם ירגיש נעים בביתו. האם בית שמדפיסים מן המוכן יכול להיות כזה? האם זה לא כמו להשוות רהיט של איקאה ורהיט שנעשה בידי נגר?

״כן, הנגר כבר לא יהיה בעתיד״, צוחק סאס, ״לצערי נצטרך להיפרד ממנו. את זוכרת שפעם היו אנשים עם משאיות שהיו מסיעים עיתונים… היום אנחנו קוראים את החדשות שלנו באינטרנט. בעבר לא היינו יכולים לעשות את הראיון הזה דרך האינטרנט והיית צריכה לבוא לארה״ב, הרבה השתנה בגלל הטכנולוגיה. באמת מצער שהטכנולוגיה העלימה מקצועות קיימים, אבל אנשים לא ממש מתלוננים על כך שאין יותר אנשים שמייצרים פרסות לסוסים או שהטלפניות שמקשרות בין שיחות נעלמו.

״חייבים להעלים את עבודת האדם כדי להוריד את המחירים. זאת הדרך היחידה. ישנם רובוטים חדשים שמגיעים כעת לארצות הברית, לאחד מהם קוראים ׳בקסטר׳ שהוא רובוט חושב שכבר החליף כמה וכמה עובדים במפעלים״.

תמונה: Dan_Smith

אוקיי, אבל מה אם לא נתייחס למשאבי האנוש אלא לפן האומנותי יותר, שלרהיט או לבניין יש משהו מהנשמה של מי שעשה אותו. זה לא יקרה יותר. 

״נכון, אבל כבר עכשיו ללא מעט אנשים אין את זה. דוגמה לכך היא הבגדים שלך: הגרביים, הלבנים וכל הבגדים נעשים היום במכונה. את כבר לא רואה את החקלאי שמייצר לך את המזון גם כן״.

אבל לבניין באירופה למשל יש היסטוריה, אפשר לחוש בסיפור כשנוגעים באבנים שלו. זה כבר לא יהיה.

״לא״, צוחק סאס, ״אבל כל מה שאני מדבר עליו יקח עוד 50 או 70 שנה״.

ומה השלב הבא עד אז?

״הטכנולוגיה החדשה תהיה ללא ספק כזאת שחותכת חומרים ומרכיבה אותם במכונות. אנשים רגילים לא ירגישו בהבדל. חשוב מאוד להבין שיש עדיין ארצות רבות שאין בהן מבנים בסיסיים. בארצות כמו הודו ואחרות פעמים רבות אין מערכות ביוב או חשמל בבתים. אנשים גרים בצריפים במקום בבתים. סין לדוגמה מאוד התקדמה בנושא אבל רק מפני שיש לה כוח עבודה אנושי זול והיא בונה במהירות בניינים בערים הגדולות. אבל בכפרים זה עדיין עני מאוד ועשוי ברמה נמוכה מאוד״.

אז אולי אחד המקצועות שישגשגו יהיה עיצוב. 

״נכון, עדיין יצטרכו מעצבים. בגלל זה עיצוב הוא מאוד חשוב. הרבה אוניברסיטאות מנסות להחדיר קורסים של עיצוב לתוכנית הלימודים. בעתיד אנשים ידעו לעצב כפי שהם יודעים היום לכתוב. וכמובן שיהיו מעצבים מקצועיים כמו שיש כותבים מקצועיים״.

צילום: אנטולי מיכאלו (פורטרט), מאכלים: דניאל לילה

ניוקי ריקוטה

זמן הכנת הניוקי: 30 דק׳
בישול הניוקי: 3 דק׳
הכנת הרוטב: כ-10 דק׳
זמן הכנה כולל: כ-45 דק׳
מצרכים ל-5 מנות:

250 גרם גבינת פקורינו מגורדת
500 גרם גבינת ריקוטה
1 ביצה
100 גרם קמח
כ-1/4 כפית אגוז מוסקט

מצרכים להכנת הרוטב:

3 זוקיני או קישוא חתוכים לקוביות של כ-1 ס״מ
כ-5 עגבניות טריות חתוכות לקוביות
כ-100 גרם עגבניות מיובשות חתוכות לרצועות
כ-10-5 שום קונפי (שיני שום שמבושלים בשמן קנולה בטמפרטורה נמוכה עד שהם רכים)
מלח פלפל
מי עגבניות – הנוזל שניגר מהעגבניות בזמן שחתכנו אותם
1 בצל אדום פרוס
6-5 זיתי קאלאמטה פרוסים

אופן ההכנה:

1. במעבד מזון שמים את כל החומרים למעט הקמח ומעבדים למרקם חלק.
2. מעבירים את המסה לקערה, מוסיפים בעדינות את הקמח ומערבבים קלות – חשוב לא לעבד יותר מידי כי אז המרקם יוצא אלסטי.
3. בעזרת שק זילוף עם צנתר בקוטר של 2-1.5 ס״מ מזלפים על תבנית מקומחת נחשים באורך של כ-20 ס״מ.
4. מכניסים לתא הקפאה לכ-30 דקות
5. חותכים בעזרת סכין כופתאות קטנות באורך של כ-2 ס״מ ושומרים בהקפאה עד השימוש.

הכנת הרוטב והגשה:

1. במחבת שמים מעט שמן זית ומטגנים קלות את הבצל.
2. מוסיפים את הזוקיני והטימין ומטגנים עוד דקה על אש בינונית גבוהה
3. מוסיפים את שאר המרכיבים ומבשלים עוד כ-5 דקות
4. שמים את הרוטב על צלחת
5. מטגנים את הניוקי בשמן עמוק במחבת או סיר ומעבירים ישר אל הרוטב.
6. מפזרים מעל גבינת פרמז׳ן.

פרנץ׳ טוסט

זמן בישול המרקחת פרי: כ-15 דק׳
הכנת הקצפת: 5 דק׳
טיגון החלה: 3 דק׳ בכל צד
זמן הכנה כולל: 26 דק׳ 

אופן ההכנה

1. מכינים את המרקחת – שמים את הפרי והסוכר בקלחת ומתחילים לבשל על אש נמוכה עד שכל הסוכר נמס. מבשלים עד אשר הפרי רך, אבל לא יותר מידי.
2. ממיסים מעט חמאה במחבת, טובלים את החלה בבלילת ביצים – ונותנים לנוזל מיותר לנזול חזרה. מטגנים על שני הצדדים על חום נמוך עד קבלת גוון זהוב וקרום זהוב פריך.
3. מכינים את הקצפת – שמים את כל המרכיבים בקערת מיקסר ומקציפים עד מרקם של קצפת עדינה.

למרקחת דקה (מרקחת פרי שמבושלת מהר):

200 גרם מנגו חתוך לקוביות או כל פרי אחר תלוי בעונה – תותים, בננות, אפרסקים
כ-100 גרם סוכר

הגשה:

מעל פרוסות החלה שטיגנו, שמים מעט ממרקחת הפרי ומאבקים באבקת סוכר. מגישים עם קצפת בצד וסילאן.

השחקנית אלמה דישי בקמפיין לטריומף | תמונה: אלירן-אביטל

שנה החולפת חווינו כמה פרידות דרמטיות ממעצבים גדולים, ממותגים כושלים ומטרנדים מאוסים – אך הפרידה הדרמטית ביותר היא גם זו שנוגעת בכל אחד ואחת מאיתנו באופן אישי: אידיאל היופי כפי שהכרנו אותו התחיל לפנות את מקומו לטובת הגדרה רחבה יותר וסובלנית יותר שלו.

תעשיית האופנה נראית כליברלית ונועזת, אך כשזה נוגע לגוף שלה, מסתבר שהיא הרבה יותר שמרנית משנדמה, ומצטמצמת למידות 34-32. מאז שקייט מוס חוללה מהפך בעולם האופנה ב-1993 והכניסה את ה״הירואין שיק״ לאופנה, ודוגמניות של ״ויקטוריה סיקרט״ נאלצות לבחור בדיאטות חלבונים לפני עלייתן למסלול, נראה שמשהו השתנה. שנת 2014 מקדמת אותנו לקראת מהפכה של הגדרת מידות גוף אפשריות יותר.

לא ברור מתי נקבע הסטנדרט הבלתי אנושי הזה. המידה הממוצעת של נשים בעולם המערבי היא 42, כך שרק שני אחוזים מהאוכלוסייה יכולות להיכנס למידות שמציגה לנו תעשיית האופנה. כך גם קורה כאשר תופרים בגד – מידת הבסיס היא 38 ומשם מעלים ומחסירים מידות.

השראה גדולה: הדוגמנית ריי שגב, חלוצה ישראלית בדרך לתפיסת גוף בריא יותר | Alon-Shafransky

הגודל כן קובע: דוגמניות ה״פלאס סייז״ קנדיס הופיין ומריטה פרינג | Ilya S. Savenok:Getty Images

בכל מקרה המהפכה כבר כאן. הקמפיין של ״ווג״ לבגדים תחתונים עבור נשים בכל מידה ובכל גזרה במידה 44 או בקאפ E, ותמונות של דוגמנית העל לארה סטון שהצטלמה עבור יורגן טלר לסדרת תמונות עירום לא מלוטשות שמציגות את גופה שנה לאחר לידה, מבשרים שינוי – שניהם חוגגים שונות פיזית.

לשעבר מלכת היופי טיטי איינאו בעת ביקורו של נשיא ארה״ב ברק אובמה | אבי אוחיון, לע״מ

אלה אינן הדוגמאות היחידות מהתקופה האחרונה: קיירה נייטלי הצטלמה ללא פוטושופ למגזין ״Interview״ ושם ניתן לראות מקרוב את קווי המתאר של החזה הקטן והלא סימטרי שלה, ללא שום ליטוש; ״טריומף״ בחרו בשחקנית אלמה דישי לקמפיין שלהם, ועוררו בכך דיונים רבים על הערכים בהן נשפטת אישה גם אם היא שחקנית; קלווין קליין הציג קמפיין הלבשה תחתונה עם דוגמנית במידה 40, שעורר ביקורת חריפה לאחר שהמגזין Elle תיאר אותה כדוגמנית ״גדולה״, אף על פי שבקמפיין המקורי היא לא הוצגה כשונה משאר הדוגמניות; ובשבוע האופנה האחרון בניו יורק שני מותגי אופנה הציגו על המסלול דוגמניות במידות גדולות לצד דוגמניות דקיקות.

זה לא הכול. במגזין ״ווג״ כבר מזמן מנסים להוביל מהפכה בתחום. בשנת 2012 המגזין יצר אמנה שכתבו 19 העורכות. האמנה הציעה רפורמה בתעשיית הדוגמנות ובמגזיני האופנה בעולם, וקראה לשימוש בדוגמניות בריאות על דפי המגזין, ולאסור על העסקת דוגמניות שסובלות מהפרעות אכילה או כאלה שטרם מלאו להן 16 שנים. 

הדוגמנית ג׳ני ראנק בקמפיין בגדי ים ל-H&M | תמונה: הנס מוריץ + H&M

״כל הבלגן הזה הוא בעצם מלחמה על להיות עצמנו ובסך הכול להרגיש נוח עם מי שאנחנו. דבר כל כך פשוט וכביכול מובן מאליו שכיום הוא כמעט בלתי אפשרי״, אומרת הדוגמנית ריי שגב, שעבור רבות היא חלוצה ומובילת דעת קהל בישראל בתחום דוגמניות ה״פלאס סייז״. בהרצאות שהיא מעבירה היא קוראת לבנות לעזוב מתווכים, כגון משקל, מדד ה-BMI, מגזינים, תפריטי דיאטה, כדורים מדכאי תיאבון וכו׳, ופשוט להקשיב לגוף שלנו, ללמוד אותו, לנסות דברים חדשים ולהתחבר אליו.

לא רק גבולות הגזרה של תעשיית האופנה התרחבו בעת האחרונה, אלא גם סקלת הצבעים שלה. פראדה בחרו בדוגמנית השחורה מלייקה פירת׳, ולקמפיין האביב שלהם את השחקנית לופיטה ניונגוו. בישראל נבחרה מלכת היופי טיטי איינאו האתיופית. שלא לדבר על קריאתה של דוגמנית העל אימאן להחרים מותגים שלא מעסיקים דוגמניות שחורות.

זו שהחליפה את איינאו, מור ממן, גם היא חלק מהמהפכה משום שהיא אינה רק פנים יפות, אלא כאלו המביאות אתן משב רוח רענן, לאחר שבגיל 13 השילה 30 קילוגרם ממשקלה באמצעות תזונה בריאה ומבוקרת והרבה אימון גופני, ובכך הפכה לאחת מנערות הפוסטר של מודל היופי הבריא.

אופנה כאמור נועדה לחלוף עם הרוח ואימפריות גם הן נופלות. יש האומרים שקלישאות מבוססות על המציאות, אבל אפילו תעשייה שלמה שמבוססת כולה על פנטזיה מתחילה להסיק כי לפעמים אין מנוס מאותה המציאות.

צילום הבית: עוזי פורת

הכניסה מובילה ישירות לסלון, משמאל פינת האוכל והמטבח. ליד המטבח נמצא חדר משפחה סגור, בו המשפחה גם צופה בטלוויזיה. אם פונים ימינה מהכניסה מגיעים לשירותי האורחים ואחריהם נמצא מסדרון שמוביל לחדרים הפרטיים: חדרי השינה והקליניקה של האב.

1. בסלון נמצאות שתי כורסאות, הדום, ושתי ספות, כולן מקסטיאל. צבע הריפוד הרגוע נבחר בהשראת בדים צבעוניים שבעלת הבית הביאה מגוואטמלה ושמהם הכינו את הכריות. המעצב חיפש ריפוד לספות שישתלב ולא ישתלט על הצבעוניות העזה ולכן בחר בצבעים טבעיים ורכים. שלושה שולחנות מאדני רכבת ובסיסי ברזל נקנו בחנות סיאם בהרצליה. שטיח הטלאים גם הוא מקסטיאל. בפינה השמאלית בסלון הוצבה ויטרינה נקייה בעיצובה שעשויה מנירוסטה ומזכוכית (קסטיאל) בה מוצג אוסף של ארכיאולוגיה מישראל ומהעולם שעד כה היה מאוחסן בארגזים בממ״ד.

2. פינת האוכל ממוקמת במרכז החלל. השולחן והכיסאות שעברו ריפוד מחדש הם מקסטיאל, והתאורה של יאיר דורם.

3. המטבח (עיצוב של המעצב ונגרות של אייל כינרתי) היה השינוי המרכזי בחלל החדש: מגומחה קטנה מוסתרת הוא הפך לפתוח ופונה לפינת האוכל והסלון. יחידות הנגרות עשויות מפורניר מייפל, התאורה יאיר דורם ומשטחי השיש מאזור ברזיל שנקנו בפרביטל. הקו המנחה בעיצוב המטבח הוא פונקציונאלי – ליצור סביבה שמתאימה לניידות של כיסא גלגלים שבו יושב אחד מילדי הבית. בעזרת הצבתו של דלפק אי, נוצר מקום נוסף שבו יכולים יושבי הבית לאכול ולעבוד יחד.

4. יחידת ההורים היא אחד השינויים המרכזיים שעשה המעצב בבית. כדי להעניק לזוג את המרחב הדרוש, הוא איחד שני חדרים יחד ויצר חלל אחד גדול הכולל את חדר הרחצה. הכניסה לחדר היא דרך אזור חיץ – ארון דו צדדי מפורניר אלון המפריד בין חדר שינה לחדר הרחצה. צד אחד פונה למיטה והצד השני לכניסה לחדר. המטרה של הארון במרכז החדר היא ליצור שני דברים: פרטיות ועוגן שיאפשרו מצד אחד איחסון ומצד שני העמדה של מסך טלוויזיה. בצד ימין נמצא קיר ארונות המלווה את החדר. הכורסא והמיטה מטולמנ׳ס.

5. בגבו של ארון הפורניר נמצא ארון נוסף שדרכו נכנסים לחדר האמבטיה. את הארון יצר הנגר אייל כינרתי. בהמשך לעיצוב של הבית כולו, גם כאן בחר המעצב בקרמיקה מצוירת על הריצפה המעטרת גם את הכיור המרחף (רוחמה שרון) בגוון הרגוע של החום בהשלמה לכחול החלונות. השירותים נמצאים בתא נפרד בחלל. 

Stijndon Wikipedia

אומרים שסודות אמיתיים אפשר למצוא בתחתיתן של בארות עמוקים. לא הרחק ממרכז העיירה סינטרה (Sintra) שבמערב פורטוגל, שוכן ארמון ״רגלריה״ (Quinta da Regaleira) – אחוזה מרהיבה שהוכרזה על ידי אונסק״ו כאתר מורשת עולמית. 

אלפי תיירים נוהרים לארמון מידי שנה כדי להתפעל מהארכיטקטורה הייחודית שלו, המשלבת סגנונות גותיים, מצריים, מוּרים ותקופת הרנסנס. אבל אחד המאפיינים המרהיבים ביותר שלו מצוי מתחת לפני הקרקע: צמד בארות ספירליות המתחפרות עמוק אל תוך האדמה. מה מרהיב בכך? מסתבר שהמגדלים התת-קרקעיים האלו מעולם לא שימשו לאיסוף מים או לשאיבתם, אלא נבנו לצורכי טקסי חניכה סודיים.

Fotolia.com

ארמון רגלריה הוקם לפני אלפי שנים, וכדי להבין את התהפוכות שעבר, צריך לחזור אחורה בזמן ולהבין את ההיסטוריה של האזור, הכולל אתרים ארכיאולוגיים המתוארכים מהתקופה הנאוליתית (האלף החמישי לפנה״ס) ועד לתקופת הברזל (מאות 2 ו-4 לפנה״ס). האזור נכבש על ידי הרומים ובהמשך על ידי המורים. 

אפונסו אנריקש, מלכה הראשון של פורטוגל, הביס את המורים וכבש את האזור ב-1147. בעיירה סינטרה הקים ארמון מלכותי רב רושם, ששימש כבית הקיץ שלו, ולימים ייקרא ארמון רגלריה.

במהלך 200 השנים הבאות נראה שלאזור הגיע מסדר הטמפלרים, שמרכז סביבו מסתורין ואגדות. נאמר על אנשיו שהם סגדו לשטן, שעסקו בקבלה ואפילו שניסו להשתלט על העולם. ב-1312, לאחר דיכוי מסדר הטמפלרים על ידי האפיפיור, עברו אדמות האזור לידי הכנסייה הנוצרית. 

ציור של החללית פרספונה (Persephone)  |  ציור: Jon-Morris-Phil-Watson

כיום זה עדיין נראה רחוק מתמיד – כל הניסיונות שנעשו עד היום לבנות סביבה כזו בחלל עלו בתוהו. לתוך המציאות הזו נכנסת ארמסטרונג, שמנסה לעשות משהו שונה לגמרי ממה שנעשה עד היום. היא מסבירה שעד כה הגישה להתיישבות בחלל הייתה ״מלמעלה למטה״: לוקחים כלי מסוים, יוצרים בתוכו סביבה עם אנשים, פרחים ודשא ושולחים אותו לחלל. ״הגישה הזאת לעולם לא תצליח לקיים סביבה לטווח ארוך״, היא טוענת. 

המדענית שלמדה רפואה, כימיה ופיזיקה מתכננת גישה הפוכה: ״מלמטה למעלה״. היא מתכננת ליצור את האדמה בעצמה ולא סתם אדמה, אלא כזאת ש״תצמח״ כלפי מעלה, ותגדל את בנייני העתיד. הרעיון נשמע מעניין, אולם כדי להצליח בכך ארמסטרונג ועמיתיה החלו לבצע ניסויים בטבע, כאן על כדור הארץ, בסגנון הניסוי המפורסם של ״הארנב שזוהר בחושך״. בניסוי הזה נלקח חלבון מדנ״א של מדוזות והוזרק ביחד עם חומר פלורסנטי לתוך ביצים של ארנבת, מה שגרם לארנבת לזהור כשהחלבון נקלט בהצלחה בגוף הארנבים. 

יש שיטענו שההתערבות בטבע הולכת לעתים רחוק מידי. האם הכול מותר בשם המדע, ומה יקרה לתרבות הרוחנית שלנו? ארמסטרונג טוענת בעצמה שהגבולות לפעמים מטושטשים.

רייצ׳ל ארמסטרונג | Rhian-Cox

מחברת בניינים לטבע

כשארמסטרונג הייתה בת חמש, היא הייתה בורחת משער ביתה באנגליה אל הגינה בלי שאימה תוכל למנוע זאת ממנה, והייתה בונה עולמות קטנים בצנצנות ריבה ריקות, וממקמת בהם יצורים מן הגינה. מכוסה בבוץ, היא רצתה להפגיש בין עכבישים, תולעים ונמלים ולגרום להם לתקשר ולחיות טוב יותר יחד. היא ניסתה לגרום להם ״לדבר אחד עם השני״ דרך ניסויים כימיים ממש, בהם היא הביאה מלח, מים ומקלות ובוץ שהיא חשבה שהם יאהבו. ״התמימות והאידאליזם שלי כמובן מעולם לא עבדו״, מספרת ארמסטרונג, ״ואימי הייתה מרוקנת את העולמות ששקעו בסוף כל יום. כשגדלתי, הבנתי שמה שניסיתי לעשות בצנצנת לא באמת יכול לעבוד בעולם הגדול״. 

fotolia.com

הבסיס לכל דבר 

נזקי גיל, גוון לא אחיד, ברק ושמנוניות, נקבוביות פעורות, פצעונים וכהות מתחת לעיניים הם רק חלק מהבעיות שגורמות לנו לחפש אחר מוצר אולטימטיבי לאיפור העור, שלא רק יסווה את הפגמים, אלא גם יהפוך את עורנו לרך ונעים. 

מה טוב במוצרי איפור העור 

מסנן קרינה: כיום חברות הקוסמטיקה משלבות בתכשירי מייק-אפ מקדמי הגנה גבוהים (20-15 SPF) מבלי שירגישו ״כבדים״ על העור.

תחמוצת אבץ וטיטניום דו חמצני: ה-FDA (מנהל המזון והתרופות האמריקני) אישר כי לתחמוצת אבץ יש תכונות הגנה על העור ולדו-תחמוצת טיטניום יש הגנה מסוימת מקרינת השמש. עם זאת, שום איפור מינרלי לא ייתן הגנה מספקת מקרינת השמש, והשימוש בו אינו יכול להחליף תכשיר בעל מקדם הגנה מוכח. תחמוצת אבץ ידועה גם כמרגיעה, מטפלת בעור רגיש וסופחת שומן.

לחות והזנה: רכיבי לחות והזנה כמו אגוזים, שמן זרעים, חמאת שיאה, אצות ודבש מלכות חיוניים מאוד לכל סוג עור, ובעיקר לעור בוגר ויבש. תוספת הלחות בתכשירי איפור וטיפוח עשויה להגביר את ריכוז החומרים הטובים בעור, אבל אינה מהווה תחליף אמיתי לקרם הלחות הרגיל. 

ממה כדאי להיזהר

*פראבנים: חומרי שימור המדמים את פעילות ההורמונים של הגוף. נמצא קשר ברור בינם לבין סרטן והם גם חשודים בגרימה לאלרגיות, בייבוש העור ובהאצת הזדקנותו.

החלופה הטבעית: ויטמין E, שמנים אתריים מכל סוג, זרעי אשכוליות, שמן נבט חיטה.

*שמן מינרלי: שמן זה הוא של נפט גולמי (מופיע גם כווזלין, פרפין, Isododecan), הוא מסייע לקבע את הצבע במוצר. הבעייתיות שלו נובעת מכך שהוא עוטף את העור כמו פלסטיק ואוטם את נקבוביות העור. השמן המינרלי עוצר את יכולתו הטבעית של העור לנקז מעליו פסולת ורעלים בעזרת הזעה. האטימה של העור יוצרת אשליה של לחות, כשבעצם היא מאטה את חילוף החומרים ובניית התאים ובכך גורמת להזדקנות מוקדמת של התאים והעור.

החלופה הטבעית: שמנים צמחיים בכבישה קרה: שמני שקדים, חוחובה, נים, קוקוס וחמאת שיאה.

*טלק: מינרל המשמש חברות רבות להגדלת נפח המוצר. בריכוזים גבוהים במיוחד (רמז – הוא מופיע ראשון ברשימת המרכיבים) הוא יוצר אלרגיות וגורם לתחושת אי נוחות בעור. הטלק גם עלול לסתום את הנקבוביות ולגרום למחלות בדרכי הנשימה. עובדי בניין למשל, עובדים עם חומרים הנמצאים בטלק והם חובשים בדרך כלל מסיכה. אנחנו מורחות מוצרים כאלה על פנינו בכל יום.

החלופה הטבעית: אבקת ליקו, המופקת מצמח הליקו.

שפתיים יישק

שפתון טוב הוא לא רק צבע יפה, אלא מוצר מזין ומטפח. אנחנו מקפידות לטפח את עור הפנים אך שוכחות לעיתים שעור השפתיים הדק, חשוף גם הוא באותה מידה לשמש ולפגעי הזמן והסביבה, ושהוא נוטה להתייבש בקלות.

fotolia.com

מה טוב בשפתון

מסנן קרינה: זהו הרכיב הנחוץ ביותר בשפתון. רמת המודעות אליו עלתה בשנים האחרונות דווקא בשל המלנומה (סוג של סרטן שמתחיל בעור), שסימניה ניכרים גם על השפתיים.

לחות: מרכיבי לחות חשובים מאוד בשפתונים בשל נטיית היובש ופגעי מזג האוויר בשפתיים. העדיפו שפתון עם לחות על פני שפתון עמיד. ככל שהשפתון עמיד יותר, כך הוא מכיל פחות שומנים, מה שעלול להגביר את היובש בשפתיים.

הזנה: שומנים, חמאת שיאה ואגוזי פיסטוק נחוצים לשפתיים יפות ובריאות, ללא יובש.

ויטמין E: רכיב המסייע בצמצום נזקי הקרינה (נמצא כמעט בכל שפתון).

ממה כדאי להיזהר

חומרי בישום: חומרי ריח (המופיעים על התווית כ-Fragrance) מופקים מעשרות כימיקלים שעלולים לחדור לעור ולמערכת הנשימה, וחלקם חשודים כמחוללי אלרגיות ומחלות כמו אלצהיימר וסרטן. העדיפו שפתונים ללא בישום או עם תמציות ריח טבעיות בלבד, המכילים פיגמנטים טבעיים. חפשו שפתונים המבוססים על שעוות דבורים טבעית, חמאת שיאה או שמנים צמחיים.

וזלין: חומר שומני מאוד המופק מנפט. למרות התאמתו לטיפול במקרים קשים של יובש בידיים, הוא פחות מתאים לפנים בגלל המראה השומני שרק יוצר מראית עין של לחות, מבלי להזין את השפתיים. בטווח הרחוק, וזלין אף מייבש את השפתיים.

עופרת: נמצא לרוב בליפסטיקים. זוהי מתכת רעילה העלולה לגרום לכאבי ראש, חולשה, אלצהיימר וסרטן. ישנה אזהרה מפורשת משימוש בעופרת מטעם ה-FDA.

* הכתבה נכתבה בהסתמך על מחקריהם וניסיונם של פרופ׳ רוני וולף, מנהל היחידה למחלות עור בבית החולים קפלן; דותן יוגב, מבעלי מותג האיפור הטבעי ״מינרז קוסמטיקס״. גיא חמד, מהנדס כימיה ויבואן מוצרים אורגניים; מעיין ויינברגר, מדריכה ראשית ב״גאיה קוסמטיקס״; והמאפר בועז שטיין.

צילום: תקווה-מהבד

סלט עגבניות ולחם צלוי חריף

זמן הכנה כולל: שעתיים  |  זמן התפחת הלחם: שעה וחצי  |  אפיית הלחם: 20 דקות

מרכיבים:

500 גרם קמח מנופה 340 גרם מים מסוננים 30 גרם שמן זית 10 גרם מלח ים אטלנטי 5 גרם שמרים יבשים או 15 גרם טריים 20 גרם סוכר 500 גרם עגבניות מכל מני סוגים פלפל חריף

הוראות הכנה:

1. מערבבים בקערה גדולה קמח סוכר ושמרים. ממיסים בקערה נפרדת את המלח במים, מוסיפים את השמן ומערבבים.

2. יוצקים את הנוזלים לקערת הקמח, לשים עד קבלת בצק אחיד וחלק, מכסים במגבת ומתפיחים שעה. 

3. מחלקים את הבצק לשני חלקים, ויוצרים כדור חלק מכל חלק. מניחים על תבנית מרופדת בנייר אפיה ומכסים במגבת. 

4. מחממים תנור ל-200 מעלות. אופים את הלחם בתנור במשך כ-20 דק׳ עד להזהבה ומצננים.

5. את העגבניות מכמה שיותר סוגים, חותכים לתוך מסננת, מתבלים בשמן זית ומלח ים ומניחים בקערה.

6. מחממים מחבת ברזל על להבה בינונית וקורעים לתוכה נתכים מהלחם שאפינו וכמה פרוסות של פלפל חריף ירוק טרי. מגבירים את הלהבה ובוזקים מעט מלח ים ושמן זית וצולים עד להזהבה של הלחם.

7. בזהירות יוצקים את נוזלי העגבניות שנאספו בקערה לתוך המחבת הלוהטת ומכבים את הלהבה. 

8. בקערה, מאחדים את הלחם הצלוי יחד עם העגבניות, מערבבים היטב ומגישים.

צילום: תקווה-מהבד

השף הראל זכאים הוא השף של

מסעדת זכאים, המסעדה הטבעונית הראשונה בישראל. 

הראל מגיש במסעדה תפריט ללא מוצרים מן החי מתוך תפיסה קולינרית שאינה מחפשת תחליפים אלא מאמינה ביצירה מקורית – כזו המתבססת על שלל חומרי גלם טריים ססגוניים ושמחים ועל טעמים עזים. 

מה לעשות כשבאים אורחים ויש רק עגבניות במקרר?

צילום: אלכס-גורביץ

יש לכם בבית כמה עגבניות, קמח ועוד כמה מצרכים בסיסיים ודווקא היום מגיעים אורחים ואתם רוצים לארח בסטייל ובלי מאמץ. הנה דרך מהירה ופשוטה להכנת טאקוס פריכים עם סלסה של עגבניות בכמה שלבים פשוטים. 

להכנת הסלסה:

1. מרתיחים מים בסיר. 

2. מסמנים בעזרת סכין חדה צורת איקס על תחתית העגבניות. 

3. מכניסים את העגבניות המסומנות לתוך המים הרותחים למשך 4 דקות, מוציאים עם כף רשת ושמים בקערת מים קרים. בשלב זה, הקליפה תתחיל להיפרד בקלות מאוד מהעגבנייה. 

4. מקלפים את העגבניות, מוציאים את החלק הירקרק וחותכים את העגבניות לחתיכות קטנות ומרוסקות מאוד. 

5. מעבירים לקערה, מוסיפים מלח, פלפל, שום כתוש ושמן זית. בשלב זה הסלסה שלנו כבר מוכנה. אפשר לשדרג עוד יותר את הסלסה ולהוסיף פטרוזיליה קצוצה, בזיליקום קצוץ או פלפל ירוק חריף קצוץ.

להכנת הטאקוס:

מרכיבים לבצק: 

כוס קמח 1/2 כוס מים קרים שקית אבקת אפייה (10 גרם) מלח, פלפל

הכנה:

1. לשים את חומרי הבצק יחד עד קבלת בצק אחיד. 

2. מחממים שמן במחבת. מרדדים היטב את הבצק וחותכים משולשים בעזרת סכין או גלגלת. 

3. מטגנים את המשולשים דקה אחת מכל צד עד שמזהיב ומתנפח מעט ומוציאים לנייר סופג. 

4. מפזרים מלח מעל ומגישים לצד הסלסה. 

Gareth Cattermole / Getty Images

Jason Merritt / Getty Images

Frazer Harrison / Getty Images

Alberto E. Rodriguez / Getty Images

Neilson Barnard / Getty Images

Dimitrios Kambouris / Getty Images

הדוגמנית הבריטית ג׳ורדן דאן סיפרה שבאחת התצוגות היא למדה טריק קטן מאחת המאפרות. היא סיפרה שכדי ליצור אשליה של ריסים מזויפים היא עושה שימוש בקלף או כרטיס – כמו קרטון או כרטיס אשראי. ״צריך למקם את הקלף מאחורי הריסים שלך, ואז את משתמשת במסקרה שלך כדי לדחוף אותם נגדו, דבר זה גורם לעיניך להיראות כאילו הוספת להם ריסים מזויפים״, היא מספרת.

השחקנית איילה פישר הלכה צעד אחד קדימה וממש עושה לריסים שלה פן לפני השימוש במסקרה.

הדוגמנית המדהימה כריסי טיגן סיפרה לאתר thatsfit.com, שכדי להישאר רזה יותר כשהיא מצטלמת למהדורת בגדי הים של ספורטס אילוסטרייטד, היא מחביאה את המלחיה. ״אם אוכל מזונות מלוחים בלילה, אני אראה נפוחה בבוקר שלמחרת״.

הדוגמנית ההולנדית ברז׳ה היינן היא לא סתם דוגמנית זוהרת. בראיון ל״פאשניסטה״ היא סיפרה שכדי להשיג את המראה המבריק והזוהר היא אוהבת למרוח שפתון נגד יובש על לחייה. “זה גורם לך להיראות כאילו את זוהרת יותר״, היא אמרה.

הטריק של ג׳סיקה צ׳סטיין בהחלט פשוט וקל ליישום. כאשר היא מצטלמת ורוצה להיראות במיטבה – היא פשוט דוחפת את הלשון שלה מאחורי השיניים, כדי להימנע ממצב בו היא מחייכת באופן מוגזם וחושפת יותר מדי חניכיים. שימו לב שאתן לא נראות מטופשות לסביבה בניסיון לבדוק עכשיו את העניין.

איפור גוף היה מצרך מבוקש בשבועות האופנה לבגדי ים כדי להסתיר חבלות, ורידים ופגמים קטנים אחרים. קנדיס סווינפול, עוד מלאכית של ויקטוריה׳ס סיקרט, שיתפה בכמה ראיונות שהיא זקוקה לדחיפה לעור הזוהר שלה, ולכן מורחת שמן ביו משקם המוסיף חלקות וברק.

הדוגמניות של ויקטוריה׳ס סיקרט ידועות בין היתר בשיער הארוך והקופצני שלהן. בין אם על המסלול או בצילומים, התלתלים החלקים של הדוגמניות מעוררי קנאה וללא רבב. הדוגמנית של ויקטוריה׳ס סיקרט ברברה פיאלו חשפה לאחרונה את הטריק המטורף שהיא וחברותיה הדוגמניות עשות כדי לשמור על הרעמה המושלמת שלהן – הן שורפות את השיער שלהן!

ההליך שמקורו בברזיל ידוע כ״שריפת נר״ (velaterapia). בעיקרו של דבר, מעצב השיער משתמש בלהבה הפתוחה של נר דולק כדי לשרוף קצוות מפוצלים. זה “עוצר את הדם״ והשיער נועל את הלחות. “כן, הם ממש מדליקים נר ונוגעים איתו בשיער שלך״, מתעקשת פיאלו.

מרלן דיטריך, שעמדה בגאון מול המשטר הנאצי, לא הסכימה לתת לקמט או שניים להרוס לה את היום, אז היא המציאה מתיחת פנים משל עצמה, ובאמצעות משיכת השיער לאחור על ידי סיכות, חוטים ונייר דבק, דיטריך השיגה מראה עור חלק וצעיר יותר, שלא דרש יד מנתח.

למרות שכולנו חכמים, כולנו יפים, כולנו טובים וכולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו אחת לחודש למרוט שיערות, להתמודד על משימות טיפוח קשות. ישנם כמה טיפים קטנים שיסיעו לנו בניקיון האביב של גופנו.

תמונה: fotolia

1. טיפוח הפה והשיניים

פירות וירקות פריכים – הם מברשת השיניים של הטבע. הוויטמינים שבהם יכולים לנקות את משטח השן מבלי להזיק לשכבת האמייל העוטפת אותה. נסי ללעוס תפוח, סלרי, גזר – ככל שפריך יותר, כך טוב יותר. ניתן גם להלבין באמצאות סודה לשתייה, אך בטווח הארוך השימוש עלול להביא לשחיקה של השיניים. לכן, אם אתם משתמשים בשיטת הלבנה זו, עשו זאת במינון נמוך ובאופן מבוקר, תוך התייעצות עם רופא השיניים או השיננית.

תמונה: fotolia

2. שגרת טיפוח השפתיים 

ניתן לשמור על השפתיים באמצעות פילינג יום יומי לעור השפתיים שימנע מהן לפתח את שכבת העור היבשה והמתקלפת. תערובת ביתית של שמן זית וסוכר היא אחת הדרכים הזולות ליצור פילינג. לחילופין אפשר למרק בעדינות את השפתיים עם מברשת שיניים רטובה. ספוגית רחצה ישנה (כגון ליפה) יכולה גם היא לעשות את העבודה הדרושה.

תמונה: fotolia

3. טיפוח השיער

באביב ובקיץ גורמים רבים מייבשים את השיער:

Rastrojo, Wikimedia

בעיר הספרדית סלמנקה שוכנת קתדרלה עתיקה שנבנתה במאה ה-16. אבל בחזית הכניסה הצפונית של הקתדרלה מגולפת דמות שמדהימה כמעט כל מי שרואה אותה: אדם הנראה כמו אסטרונאוט בן זמננו. כיצד אסטרונאוט מהמאה ה-20 הגיע לקיר של כנסייה מהמאה ה-16? 

סלמנקה היא עיר עתיקה השוכנת צפונית-מזרחית למדריד. במאה ה-3 לפנה״ס היא נכבשה על ידי הקרתגים. מאוחר יותר נשלטה בידי הרומאים ואחר כך נכבשה בידי המורים. המונומנטים השונים של נופי העיר כוללים מגוון סגנונות מן התקופות השונות: הסגנון הרומי, הסגנון הגותי, הסגנון המורי, סגנון תקופת הרנסנס וסגנון תקופת הבארוק. העיר הוכתרה כאתר מורשת עולמית של אונסק״ו בשנת 1988.

בעיר יש שתי קתדרלות. ה״קתדרלה הישנה״, המוכרת בשם ״הקתדרלה הזקנה״, הוקמה בסביבות אמצע המאה ה-12. קתדרלה זו נחשבת לאחת הקתדרלות העתיקות ביותר באירופה.

בחזית הקתדרלה נמצא האסטרונאוט יושב לו על גבעול כשהוא נועל מגפיים, חובש קסדה לראשו ולגופו צמודה מערכת ציוד נשימתית עם צינורות המתחברים אל חליפת החלל שלו. ידו הימנית אוחזת בענף גפן העוטף את מותניו, ידו השמאלית נתמכת בעלה גפן סמוך. על פניו ניכרת הבעת פליאה. אולם כיצד זה ייתכן? אסטרונאוטים לא היו עדיין בנמצא בעת שהקתדרלה הוקמה.

Jörn-Wendland, Wikimedia

תומכי תיאוריות שונות מאמינים כי דמותו של האסטרונאוט גולפה לפני שנים רבות. בספרו מעורר המחלוקת ״מרכבות האלים״ (1968), טוען הסופר השוויצרי אריך פון דניקן כי חייזרים ביקרו בכדור הארץ לפני שנים רבות

סטיילינג: מאיה ליבנת הרוש; צילומים: שי אפשטיין

לאחר שמחנים את הרכב סמוך לדלת הכניסה, נכנסים למבואה שהייתה בעבר חדר ופטיו, כניסה סגורה אלכסונית ואפורה. האדריכלים פתחו הכול, הורידו את הפטיו והפכו את החלל לנקי. הם ריצפו אותו במרצפות קרם (״חזי בנק"), והפכו אותו לגלריה עם צילומי אמנות מתחלפים של בעלת הבית. היצירות תלויות על פסים שמאפשרים להחליף אותן בקלות והתאורה מיועדת להאיר עליהן כמו בגלריה אמיתית.

הפסלים על קונסולות העץ (״מרקו פולו") הם אוסף של בעלת הבית וחלק מתצוגת הגלריה. הסלים הם מ"אין אנד אאוט". מעקה זכוכית שקוף יוצר את ההפרדה עם הסלון ונותן הרגשה של פתיחות כאשר אפשר לראות את מה שקורה בתוך הבית. המעקה מאפשר לשלב את החלל כחלק מהבית ולהכניס אור טבעי למבואה. דלת סקרימיו לבנה (״סטאטו") היא פתח דיסקרטי לשירותי האורחים השומרת על מראה אחיד של החלל בלי לבלוט

המדרגות למטה מובילות למרתף שמנוצל לרוב על ידי הנכדים שמגיעים כדי לרבוץ על הספה, לשחק ולראות טלוויזיה. כאשר עולים חצי קומה למעלה מגיעים לחלל המרכזי בו נמצא הסלון (התמונה שפותחת את המדור), המטבח ופינת האוכל. בעלת הבית לא רצתה סלון שיהיה רק למטרת אירוח ושיצטרכו להקפיד כל הזמן על ניקיונו, היא רצתה שהנכדים יהנו ויקפצו אם בא להם על הספה. המעצבים גם יצרו נישת נגרות לטלוויזיה (נגריית ״אבן צור") שאוצרת בתוכה את מערכות המיזוג, השמע וכו'.

מסביב לפינת האוכל היה בעבר קיר עוטף שצמצם את החלל. האדריכלים החליטו לשבור אותו כדי ליצור פתחים מקסימליים באמצעות חלונות זכוכית ואלומיניום – מראה נקי שמטשטש את הגבולות ומכניס את הפנים לבית. פינת האוכל שנראתה בעבר ״תקועה" הפכה למרכז הבית.

גוף התאורה הגדול אך הקליל המתנוסס מעליה הוא מ-S.T.OR. האדריכלים תכננו את שולחן האוכל בעל מראה שבטי שיעניק תחושה של חום וביתיות לחלל, הכיסאות הם מ"טולמנס". 

המטבח נשאר נקי ופרקטי לבקשת בעלי הבית. בשל הדומיננטיות של שולחן האוכל הם ויתרו על ״אי" או כל דבר אחר מהסוג הזה. משטח הקוריאן הוא של חברת ״ליאוני". האדריכלים ביטלו את כל החלונות כדי ליצור חלון גדול יותר.

יחידת השינה בנויה מחדרים היוצרים צורת ר: חדר שינה ארוך, וחדר ארונות שמוביל לחדר הרחצה. היה חשוב לבעלי הבית שיהיה להם חדר שינה גדול ומודרני, אבל כזה השומר על חמימות ונעימות דרך פרקט, שטיח, טקסטיל של הווילונות ושל עטיפת המיטה. גם המנורה מבד מ"קרני תכלת" תורמת לאווירה הזאת. על שידה של ״יחידות שוקולד" יושבת טלוויזיה שניתן לסובב לצפייה בנינוחות על המיטה. מהחדר משתקף הירוק של הגינה וכתם של צבע נוסף של ההדום מקשט את החדר ושובר את הלובן.

חדר הארונות מהווה חלל מעבר עם ארונות משני הצדדים, שדרכו מגיעים לחדר הרחצה. את חדר השירות שהיה פעם הם סגרו והפכו לסוויטת רחצה. דלת זכוכית של סקריניו (סטאטו) מפרידה בין החללים וכך גם נכנס אור לחדר הארונות.

צילום: אנטולי מיכאלו (פורטרט), מאכלים: דניאל לילה

ניוקי ריקוטה

זמן הכנת הניוקי: 30 דק׳
בישול הניוקי: 3 דק׳
הכנת הרוטב: כ-10 דק׳
זמן הכנה כולל: כ-45 דק׳
מצרכים ל-5 מנות:

250 גרם גבינת פקורינו מגורדת
500 גרם גבינת ריקוטה
1 ביצה
100 גרם קמח
כ-1/4 כפית אגוז מוסקט

מצרכים להכנת הרוטב:

3 זוקיני או קישוא חתוכים לקוביות של כ-1 ס״מ
כ-5 עגבניות טריות חתוכות לקוביות
כ-100 גרם עגבניות מיובשות חתוכות לרצועות
כ-10-5 שום קונפי (שיני שום שמבושלים בשמן קנולה בטמפרטורה נמוכה עד שהם רכים)
מלח פלפל
מי עגבניות – הנוזל שניגר מהעגבניות בזמן שחתכנו אותם
1 בצל אדום פרוס
6-5 זיתי קאלאמטה פרוסים

אופן ההכנה:

1. במעבד מזון שמים את כל החומרים למעט הקמח ומעבדים למרקם חלק.
2. מעבירים את המסה לקערה, מוסיפים בעדינות את הקמח ומערבבים קלות – חשוב לא לעבד יותר מידי כי אז המרקם יוצא אלסטי.
3. בעזרת שק זילוף עם צנתר בקוטר של 2-1.5 ס״מ מזלפים על תבנית מקומחת נחשים באורך של כ-20 ס״מ.
4. מכניסים לתא הקפאה לכ-30 דקות
5. חותכים בעזרת סכין כופתאות קטנות באורך של כ-2 ס״מ ושומרים בהקפאה עד השימוש.

הכנת הרוטב והגשה:

1. במחבת שמים מעט שמן זית ומטגנים קלות את הבצל.
2. מוסיפים את הזוקיני והטימין ומטגנים עוד דקה על אש בינונית גבוהה
3. מוסיפים את שאר המרכיבים ומבשלים עוד כ-5 דקות
4. שמים את הרוטב על צלחת
5. מטגנים את הניוקי בשמן עמוק במחבת או סיר ומעבירים ישר אל הרוטב.
6. מפזרים מעל גבינת פרמז׳ן.

פרנץ׳ טוסט

זמן בישול המרקחת פרי: כ-15 דק׳
הכנת הקצפת: 5 דק׳
טיגון החלה: 3 דק׳ בכל צד
זמן הכנה כולל: 26 דק׳ 

אופן ההכנה

1. מכינים את המרקחת – שמים את הפרי והסוכר בקלחת ומתחילים לבשל על אש נמוכה עד שכל הסוכר נמס. מבשלים עד אשר הפרי רך, אבל לא יותר מידי.
2. ממיסים מעט חמאה במחבת, טובלים את החלה בבלילת ביצים – ונותנים לנוזל מיותר לנזול חזרה. מטגנים על שני הצדדים על חום נמוך עד קבלת גוון זהוב וקרום זהוב פריך.
3. מכינים את הקצפת – שמים את כל המרכיבים בקערת מיקסר ומקציפים עד מרקם של קצפת עדינה.

למרקחת דקה (מרקחת פרי שמבושלת מהר):

200 גרם מנגו חתוך לקוביות או כל פרי אחר תלוי בעונה – תותים, בננות, אפרסקים
כ-100 גרם סוכר

הגשה:

מעל פרוסות החלה שטיגנו, שמים מעט ממרקחת הפרי ומאבקים באבקת סוכר. מגישים עם קצפת בצד וסילאן.

סטיילינג: מאיה ליבנת הרוש; צילומים: שי אפשטיין

לאחר שמחנים את הרכב סמוך לדלת הכניסה, נכנסים למבואה שהייתה בעבר חדר ופטיו, כניסה סגורה אלכסונית ואפורה. האדריכלים פתחו הכול, הורידו את הפטיו והפכו את החלל לנקי. הם ריצפו אותו במרצפות קרם (״חזי בנק"), והפכו אותו לגלריה עם צילומי אמנות מתחלפים של בעלת הבית. היצירות תלויות על פסים שמאפשרים להחליף אותן בקלות והתאורה מיועדת להאיר עליהן כמו בגלריה אמיתית.

הפסלים על קונסולות העץ (״מרקו פולו") הם אוסף של בעלת הבית וחלק מתצוגת הגלריה. הסלים הם מ"אין אנד אאוט". מעקה זכוכית שקוף יוצר את ההפרדה עם הסלון ונותן הרגשה של פתיחות כאשר אפשר לראות את מה שקורה בתוך הבית. המעקה מאפשר לשלב את החלל כחלק מהבית ולהכניס אור טבעי למבואה. דלת סקרימיו לבנה (״סטאטו") היא פתח דיסקרטי לשירותי האורחים השומרת על מראה אחיד של החלל בלי לבלוט

המדרגות למטה מובילות למרתף שמנוצל לרוב על ידי הנכדים שמגיעים כדי לרבוץ על הספה, לשחק ולראות טלוויזיה. כאשר עולים חצי קומה למעלה מגיעים לחלל המרכזי בו נמצא הסלון (התמונה שפותחת את המדור), המטבח ופינת האוכל. בעלת הבית לא רצתה סלון שיהיה רק למטרת אירוח ושיצטרכו להקפיד כל הזמן על ניקיונו, היא רצתה שהנכדים יהנו ויקפצו אם בא להם על הספה. המעצבים גם יצרו נישת נגרות לטלוויזיה (נגריית ״אבן צור") שאוצרת בתוכה את מערכות המיזוג, השמע וכו'.

מסביב לפינת האוכל היה בעבר קיר עוטף שצמצם את החלל. האדריכלים החליטו לשבור אותו כדי ליצור פתחים מקסימליים באמצעות חלונות זכוכית ואלומיניום – מראה נקי שמטשטש את הגבולות ומכניס את הפנים לבית. פינת האוכל שנראתה בעבר ״תקועה" הפכה למרכז הבית.

גוף התאורה הגדול אך הקליל המתנוסס מעליה הוא מ-S.T.OR. האדריכלים תכננו את שולחן האוכל בעל מראה שבטי שיעניק תחושה של חום וביתיות לחלל, הכיסאות הם מ"טולמנס". 

המטבח נשאר נקי ופרקטי לבקשת בעלי הבית. בשל הדומיננטיות של שולחן האוכל הם ויתרו על ״אי" או כל דבר אחר מהסוג הזה. משטח הקוריאן הוא של חברת ״ליאוני". האדריכלים ביטלו את כל החלונות כדי ליצור חלון גדול יותר.

יחידת השינה בנויה מחדרים היוצרים צורת ר: חדר שינה ארוך, וחדר ארונות שמוביל לחדר הרחצה. היה חשוב לבעלי הבית שיהיה להם חדר שינה גדול ומודרני, אבל כזה השומר על חמימות ונעימות דרך פרקט, שטיח, טקסטיל של הווילונות ושל עטיפת המיטה. גם המנורה מבד מ"קרני תכלת" תורמת לאווירה הזאת. על שידה של ״יחידות שוקולד" יושבת טלוויזיה שניתן לסובב לצפייה בנינוחות על המיטה. מהחדר משתקף הירוק של הגינה וכתם של צבע נוסף של ההדום מקשט את החדר ושובר את הלובן.

חדר הארונות מהווה חלל מעבר עם ארונות משני הצדדים, שדרכו מגיעים לחדר הרחצה. את חדר השירות שהיה פעם הם סגרו והפכו לסוויטת רחצה. דלת זכוכית של סקריניו (סטאטו) מפרידה בין החללים וכך גם נכנס אור לחדר הארונות.

צילום: אלעד שריג; סטיילניג: נטע צנציפר; מטבח: חברת Touchwood

עוברים את מבואת הכניסה של הבית, עולים שלוש מדרגות ומגיעים למסדרון ארוך שממנו אפשר להיכנס לסלון ולמטבח, שמתחברים ביניהם בפנים הבית.

החלל המרכזי בנוי מתקרה גבוהה עם קשתות – הצבעים היו כתומים ובסגנון מרוקאי והמשפחה בחרה לצבוע הכול בצבעים בהירים. בגלל הקשתות הבית כולו נבנה מבטון, נתון שהפך את השיפוץ למאתגר.

הסלון ופינת האוכל יוצרים ביחד חלל מרכזי שניתן לצאת דרכו אל הבריכה והחצר. הספות ושולחן הקפה הם מ״האסם״. הכריות הצבעוניות של חברת ״MAKE״. השטיח מ״תמר״ והציורים של הציירת גילה מושקוביץ. כל אזור הטלוויזיה חופה בבריקים. השנדליר מ״טורקיז״ נבחר כאן בהתאמה לקשתות בבית. שנדליר שני תלוי מעל פינת האוכל. פינת האוכל מתחברת לקמין דו-צדדי.

פינת המשפחה והמטבח הם המקומות בהם המשפחה מעבירה את רוב זמנה. בפינת המשפחה בבית כבר הייתה ספה בנויה, והמעצבת ריפדה מחדש את כל הכריות ואת העץ.

הקיר שהיה בין פינת המשפחה והמטבח ירד לטובת יצירת קשר משפחתי בין החדרים. החלונות נצבעו מחדש. התאורה מ״יאיר דורם״ ההדום ממתכת מ״האסם״.

החלל של המטבח היה חנוק מאוד כשבמרכזו היה אי עם כיריים שיצר כוך קטן של פעם. הוחלט להוריד את הקירות ולהחליף את החלונות ולפתוח אותם. המעצבת ובעלי הבית בחרו לא להוסיף יחידות גבוהות לאחסון במטבח, אבל יש שטח לאחסון באי. המטבח בתכנונה של המעצבת הוכן על ידי ״טאץ ווד״. גופי התאורה והשולחן הקטן העגול הם של דליה ערמוני. מהמטבח יש יציאה לאזור הבריכה ושולחנות האירוח.

עולים שתי קומות ומגיעים לסוויטת ההורים המתחלקת לשלושה אזורים: שינה, חדר רחצה וחדר ארונות. הצבעים הרכים והמרחב משרה תחושה של שקט, מרגיע ונעים. המיטה נעשתה אצל נגר והכורסה מ״האסם״.

בחדר הרחצה יש מקלחון ושירותים. בעבר היה ג׳קוזי פינתי מרופש שהוחלף באמבטיה בסגנון אירופי ישן. האריחים המצוירים והבריקים הלבנים מעניקים לחלל מראה רומנטי ועדין. בעלי הבית רצו שני כיורים – אחד לו ואחד לה. המראה מ״זוויות״.

תמונה: Chosovi/Wikimedia

פרובנס שבדרום צרפת שוכן כפר ציורי בשם ״רנה-לה-שאטו״ שנופיו היפים וערוצי הנחל העמוקים מסתירים תיאוריות קשר מסתוריות – על הטמפלרים, על מסדר ציון (אגודת סתרים שעמדה במרכזה של תרמית רחבת היקף), ועל דמויות מוכרות מההיסטוריה. בהשפעת תיאוריות הקשר נכתבו מאוחר יותר רבי מכר מודרניים כדוגמת ״דם קדוש, גביע קדוש״ (1982) והמותחן הבלשי ״צופן דה-וינצ׳י״ (2003).

אולם לא משנה איזה ספר תקראו או איזו פיסת היסטוריה תבחנו, כל הסיפורים האופפים את רנה-לה-שאטו מתחילים באדם אחד – בכומר ששמו ברנז׳ה סאונייר, שמסופר כי גילה שם אוצר חבוי.

סאונייר שימש ככומר הכפר מסוף המאה ה-19, ומסיבה כלשהי התגלגל לידיו סכום כסף גדול – סכום כה גדול עד כי קשה לדמיין כיצד כומר של כפר קטן הצליח להשיגו. עובדה זו הובילה לספקולציות רבות באשר להיכן השיג את הכסף ובאילו דרכים עשה זאת. יש הטוענים כי גילה אוצר חבוי.

תחריט שנמצא במקום, לצד תמונתו של הכומר ברנז׳ה סאונייר.

בשנותיו הראשונות בכפר חי סאונייר בעוני, והקפיד על ניהול פנקסי חשבונותיו. על פי הרישומים שהותיר אחריו, ב-1892 היה לו חוב של 105 פרנק וחיסכון בסך 80 פרנק. אבל אז חלה תפנית, והרישומים מראים כי הוציא סכום חריג בסך 660 אלף פרנק.

בתור כומר, משכורתו עמדה בסך הכול על 900 פרנק בשנה, כאשר התשלום לכומר עבור נשיאת דרשה (מיסה) עמד על 1 פרנק, כך שקשה לדמיין שסאונייר הרוויח את הסכום רק מנשיאת דרשות.

לקראת סוף חייו, בתקופה המקבילה לתחילת מלחמת העולם הראשונה, נקלע סאונייר לקשיים כספיים. יש המשערים כי כספיו הוחזקו מחוץ לגבולות צרפת, וכי הגישה שלו אליהם נחסמה בעקבות פרוץ המלחמה.

כל זה הוביל לתיאוריות קשר רבות סביב רנה-לה-שאטו והכומר. יש הסבורים שנתקל באוצר קבור. אחרים מאשימים אותו בבזיזת קברים ובגניבה מהמתים. כאשר הכנסייה ניסתה לחקור אותו, טען הכומר שהכסף ניתן לו במתנה.

לטענת מארי ד׳נרנו, מנהלת משק הבית הנאמנה שלו, היה באמתחתה סוד שיכול לגרום לכל אדם להתעשר. ב-1946, כאשר רכש ממנה את אחוזת סאונייר מסעדן בשם נואל קורבו, היא הבטיחה לו כי תגלה לו סוד שיהפוך אותו לאדם עשיר. אולם טרם מותה היא לקתה בהתקף שהותיר אותה משותקת ואילמת, ובסופו של דבר לקחה איתה את סודה אל הקבר.

בשנות ה-50 החל המסעדן קורבו להפיץ סיפורים כי סאונייר החזיק במגילת קלף שמצא בעת שיפוץ הכנסייה שלו ב-1892. קורבו קשר את סיפור המגילה לאוצר הכתר של בלנקה נסיכת קסטיליה, ששוויו הוערך ב-28.5 מיליון מטילי זהב, סכום שהנסיכה אספה כדי לשלם כופר עבור שחרורו של בנה, לואי התשיעי, שנפל בשבי במצרים במהלך מסע צלב. האגדה מספרת כי יתרת הסכום הוחבאה ברנה-לה-שאטו.

בשנות ה-60 קיבלו סיפוריו של קורבו חיים משל עצמם. פייר פלנטאר, שרטט צרפתי שהתפרסם בשל טענותיו על היותו צאצא ישיר של השושלת המרובינגית הקדומה, אימץ את סיפורו של קורבו ושזר אותו אל תוך הסיפור המיתולוגי של האחווה הסודית של ״מסדר ציון״, על פיו צאצאי השושלת המרובינגית, שהוא אחד מהם, הם צאצאי ישו ומרים המגדלית, ולפיכך מהווים את השושלת המלכותית הלגיטימית של צרפת.

הסיפור על בלנקה, נסיכת קסטיליה | תמונה: Castille/Wikimedia

כעשור לאחר מכן הפך הסיפור אודות סאונייר למפותל עוד יותר, ונשזרו אל תוכו תיאוריות קשר שונות סביב ׳שושלת היוחסין ישו׳, שהובילו בסופו של דבר לפרסומו של רב-המכר ״דם קדוש, גביע קדוש״.

בספר נטען כי סאונייר גילה הוכחה (ככל הנראה תעודת נישואין) לכך שישו הנוצרי ומרים המגדלנית נישאו, וכי צאצאיהם הפכו לשושלת המרובינגית. הספר מעלה את הסברה כי זהו הסוד השמור של מסדר ציון; וכי ייתכן שהמקור לעושרו של סאונייר נבע מכך שסחט כספים מהוותיקן.

בהמשך, הסופר דן בראון פיתח את הנושא שוב בספרו ״צופן דה-וינצ׳י״. כיום כמעט לא ניתן להבדיל בין אמת לבדיה בתאוריית קשר מפותלת זו.

בת שבט הקיצ׳ואה המבוגרת | Carlos Adampol Galindo/Flickr

במורדות הרי האנדים שבאקוודור, בעמק שליו, שוכנת לה העיירה השקטה והציורית וילקבמבה, שהתפרסמה בזכות תוחלת החיים הגבוהה של תושביה. לרבים היא מוכרת בשם ״עמק אריכות הימים״. בעיירה אנשים זקנים שהגיעו לגיל מופלג, כולל אנשים רבים בני 100 שנים ויותר, וישנם אף כמה שהגיעו לגיל 140.

השם ״וילקבמבה״ נגזר מהצירוף huilco pamba, שפירושו ״עמק מקודש״ בשפת הקיצ׳ואה, שפתם של בני שבט האינקה. במקור שימש המקום בתור אתר נופש לשליטי האינקה, ולכן זכה גם לכינוי ״מגרש המשחקים של האינקה״. בני המלוכה של האינקה נסעו אל העמק כדי לחדש ולרענן את בריאותם, ולכן אין כל פלא שהם בחרו בווילקבמבה כיעד המועדף עליהם. האיזור התברך במים זכים, אוויר צלול, קרקע עשירה ואקלים אביבי לאורך כל ימות השנה. במקום צומחים עצי פרי, ירקות שונים ועשבי מרפא.

המילה huilco מתייחסת גם לעץ קדוש המצוי בעמק. עץ הווילקו, או בשמו המדעיAnadenanthera colubrine, הנחשב באקוודור לאוצר ובקרב השבטים הילידים למקודש. עליו משמשים לטיפול במחלות של מערכת הנשימה ובקוצר נשימה. רבים מאמינים כי תכונה זו תורמת לבריאותם הטובה של התושבים ולאריכות חייהם.

מבט על העמק שבו שוכנת וילקבמבה | צילום: The lifted lorax/Wikipedia

על העיירה משקיף הר בשם אל מנדנגו (El Mandango), שפירושו ״האינקה הישֵן״. לפי האגדה המקומית הרוח השוכנת בהר מגינה על האזור כולו מפני רעידות אדמה, התפרצויות הרי געש ואסונות טבע אחרים.

תושבי העמק הקדוש חיו בו במשך מאות שנים בבידוד, כמעט ללא מגע כלשהו עם העולם החיצון. עם זאת, בשנת 1973, פרסם ד״ר אלכסנדר ליף מאוניברסיטת הרווארד מאמר במגזין ״נשיונל ג׳יאוגרפיק״ אודות אריכות חייהם של התושבים, ובעקבותיו תשומת לבו של העולם הוסבה לווילקבמבה. שני ספרים שיצאו לאור בהמשך חיזקו את המוניטין של העיירה.

כאשר ד״ר ליף ביקר במקום יחד עם קבוצת חוקרים מאוניברסיטת קיטו, הם גילו כי רבים מתושבי האזור דיווחו כי גילם מעל 100 שנה, ומעטים אף דיווחו כי גילם מעל 140 שנה. נתונים אלו אומתו על סמך רשומות של תאריכי לידה ותאריכי טבילה לנצרות.

הר מנדנגו – האינקה הישן | צילום: The lifted lorax/Wikipedia

מפקד תושבים שנערך שנה לאחר מכן באזור העמק תומך בנתונים אלה. מתוך אוכלוסיה כוללת של 819 אנשים שנדגמו, 9 חיו מעל גיל מאה; גבר אחד דיווח כי הוא בן 123, וגבר נוסף דיווח בעת המפקד כי גילו 142 שנה.

המשלחת המדעית בראשותו של ד״ר ליף מצאה כי לתושבי וילקבמבה רמת כולסטרול מאוד נמוכה בדם, וכי למעשה אין באזור כל תיעוד למחלות לב או מחלות כרוניות אחרות. מחקר שנערך מאוחר יותר מצא כי הרשתיות בעיניהם של התושבים המבוגרים ביותר באזור היו במצב מצוין, כשל אנשים בני 45 שנה.

ב-1981, ממשלת אקוודור שכרה את שירותיו של עיתונאי רפואי בשם ד״ר מורטון ווקר, במטרה ללמוד עוד על התושבים. בספרו, ״הסוד לחיים ארוכים״, ד״ר ווקר דיווח על בריאותם הטובה של תושבי העמק הזקנים, אותה ייחס למים העשירים במינרלים בווילקבמבה. המים זורמים אל העמק הישר מהפארק הלאומי פודוקרפוס (Podocarpus) – שמורת טבע מיוערת שנטען כי אפשר למצוא בה מיקרו-אורגניזמים מלפני תקופת-הקרח.

עץ הווילקו הקדוש | עץ – João Medeiros/Flickr

הביוכימאי הבריטי ד״ר ריצ׳רד לורנס, זוכה פרס נובל לכימיה ומגלה חומצות האמינו, הצהיר כי לצמחייה בווילקבמבה סגולות רפואיות בלתי רגילות, בעיקר בזכות רמת האנטיאוקסידנטים (נוגדי חמצון) הגבוהה שמצויה בה.

אין כל ספק שתושבי וילקבמבה נהנים מבריאות טובה, אך עם זאת יש כמה ספקות הגורמים לפקפוק בעובדת גילם המופלג של תושבי האזור.

לדוגמה, כשד״ר ליף נפגש הגיע בפעם הראשונה למקום הוא פגש אדם שטען שגילו 122 שנה. כאשר הוא חזר לשם אחרי שנה, אותו אדם טען בפניו שגילו 134 שנה. נטייה זו להגזים בגיל קשורה לנוהג של מתן כבוד רב למבוגרים בתרבות המקומית – ככל שהיו מבוגרים יותר, כך זכו לכבוד רב יותר.

מחקרו של ד״ר ליף גם חשף בעיה באימות הגיל על סמך תעודות לידה והטבלה לנצרות – בני משפחה רבים היו בעלי אותו שם פרטי ואותו שם משפחה. כלומר, גילו של אדם מסוים עשוי להיקבע על פי תאריך הלידה של אביו או דוד בעל אותו שם. בסופו של דבר צוות המחקר הגיע למסקנה כי ״אורך חייהם של תושבי וילקבמבה אינו שונה כמעט, אם בכלל, מאורך החיים המצוי בשאר העולם״.

כיום וילקבמבה היא יעד תיירותי פופולרי לאנשים המבקשים להימלט מהלחץ של חיי היומיום, בדיוק כפי ששליטי האינקה עשו לפני מאות שנים.

הצאר איוואן האיום, ציור מאת
ויקטור וסנטסוב (1897) | Wikipedia

תמיד מפתה לחשוב על ספרייה אבודה ואפשר רק לדמיין איזה ידע היא עשויה להנחיל לאדם שימצא אותה. לכן אין זה מפתיע כלל שישנם אנשים המקדישים את כל חייהם לחיפוש אחר ספריות אבודות. אחת הספריות האבודות האגדתיות היא זו של הצאר הראשון של רוסיה, איוואן הרביעי, הנודע בכינוי ״איוואן האיום״. קיימות מעל 60 גרסאות באשר למיקום המדויק של ספרייה זו, ואגדות רבות נקשרו בשמה. עד היום טרם נמצאה כל הוכחה ישירה באשר למיקומה.

מסופר כי הספרייה של איוואן האיום הוקמה על ידי סבו, איוואן השלישי (״הגדול״). לאחר מות אשתו של איוואן השלישי ב-1467, הציע לו האפיפיור פאול השני כי יינשא שנית לסופיה פלאולוג – אחייניתו של קיסר ביזנטיון האחרון, בניסיון לקשר בין רוסיה והכס הקדוש ברומא.

חמש שנים מאוחר יותר נישאו איוואן וסופיה, ואוסף של ספרים ישנים ומגילות פפירוס הובא יחד עימה אל ביתה החדש במוסקבה. מסופר כי אוסף זה כלל את מרבית הספרים של ספריית קונסטנטינופול, אשר ניצלו כאשר העיר נפלה בידי הטורקים כמה שנים קודם לכן, וכן כמה כתבי-יד שהשתמרו מהספרייה העתיקה באלכסנדריה.

איוואן הרביעי (איוואן האיום) מציג את אוצרותיו בפני שגריר מלכת אנגליה אליזבת הראשונה. ציור מאת אלכסנדר ליטובצ׳נקו (1874) | Wikipedia

איוואן האיום היה אספן ספרים, ויכול היה להוסיף כתבי-יד נוספים רבים לספרייה של סבו. מאמינים כי הספרייה של איוואן האיום כללה מסמכים שנכתבו בשפות שונות: יוונית, לטינית, עברית ומצרית (סביר להניח כי מקורם של מסמכים אלה בספריות קונסטנטינופול ואלכסנדריה), טקסטים בסינית מהמאה השנייה לספירה ומסמכים בני תקופתו שלו.

יש הסבורים כי איוואן האיום החליט לשמור את המסמכים, שערכם לא יסולא בפז, במרתפי ארמון הקרמלין במוסקבה, כדי להגן עליהם מפני השריפות שפרצו לעתים קרובות בעיר באותה תקופה. המסמכים לא הושארו שם רק כדי להעלות אבק. מסופר כי איוואן האיום דאג כי יתרגמו אותם משפות המקור שלהן לרוסית. אגדה אחת אף מספרת כי המלומדים סרבו להמשיך במשימת התרגום של יצירות אלה, מפני חששם שהצאר יעשה שימוש לרעה בידע הגלום בטקסטים של שיטות ״כישוף שחור״ שונות שנכללו בהם, כדי להטיל אימה על נתיניו.

עם מותו של הצאר הידוע לשמצה הספרייה פשוט נעלמה. יש המאמינים כי הושמדה בשריפה. אחרים טענו שהספרייה שרדה, אך איוואן האיום הטיל עליה קללה, כך שכל מי שאי פעם ימצא את הספרייה יאבד את מאור עיניו ויתעוור.

״השליח״ (1564), אחד הספרים הראשונים שהודפסו בשפה הרוסית

אף על פי שייתכן שהספרייה אינה קיימת עוד, ולמרות הקללה המשוערת, מחפשי אוצרות למיניהם התמידו בחיפושים אחר הספרייה האבודה. במרוצת מאות השנים שחלפו מאז, רבים ניסו לאתר את הספרייה, ביניהם פטר הגדול (צאר רוסיה בראשית המאה ה-18), ונציגי הוותיקן שביקרו במוסקבה בתקופת שלטונו של הצאר בוריס גודונוב במאה ה-16.

במחצית הראשונה של המאה ה-20, הארכיאולוג הרוסי איגנטיוס סטלצקי (Ignatius Stelletskii) הקדיש את כל שנות חייו לאיתור הספרייה. בעזרת מפות של הקרמלין מתקופות שונות וחומר ארכיוני שהשיג הצליח לאתר את המיקום המשוער של הספרייה, ובשנת 1929 קיבל אישור מטעם השלטון הסובייטי לבצע חפירות במקום. החפירות תחת מגדלי הארסנלנייה בקרמלין (מגדלי מחסן הנשק) נפתחו בשנת 1933, אך הופסקו בשנה שלאחר מכן בעקבות ההתנקשות בחייו של המדינאי הסובייטי סרגיי קירוב.

כעבור מספר שנים, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הופסקה עבודת החפירות לחלוטין. סטלצקי התכוון לחדש את החפירות בסוף המלחמה, אך בריאותו הלקויה מנעה זאת ממנו. לבסוף מת בשנת 1949.

בשנות ה-90 של המאה שעברה נעשו מאמצים מחודשים לגלות את הספרייה של איוואן האיום. הפעם הורחב החיפוש אל מעבר לגבולות חומת הקרמלין, כיוון שיש הסבורים שהספרייה הועתקה למקומות אחרים, כגון המנזר בעיירה סרגייב פוסאד (לשם העתיק איוואן את חצרו בשנות השלטון המאוחרות שלו), עיירה בשם אלכסנדרוב (שם החזיק אחוזה עם משרתים), והכפר דיאקובו שבסמוך לקולומנסקויה (שם, בכנסיית יוחנן המטביל, התגלתה בעבר דלת סתרים המובילה אל מתחת לפני האדמה).

אין לדעת האם הספרייה האבודה של איוואן האיום תתגלה אי פעם. גם אם יצליחו לאתר את מיקומה המדויק, ייתכן מאוד שהתוכן כבר לא שרד את נזקי הזמן.

צילום הבית: איתי סיקולסקי

קומת הקרקע של הבית תוכננה בצורת U. בצד השמאלי נמצאים החללים הציבוריים ובחלק הימני החללים הפרטיים והמטבח. הבית נבנה סביב הפטיו השוכן במרכז ה-U ומחבר בין הצדדים באופן המאפשר להשקיף עליו מן החדרים. הצבעוניות המונוכרומטית של שחור-לבן-אפור מופרת על ידי הצבע שנמצא באקססוריז. הקו המודרני והפשוט עם הצבעוניות המרומזת משאיר חופש למשפחה לשנות את האקססוריז בעתיד ולעצב מחדש את החלל.

בסלון ישנה ספה ארוכה מאוד מ״סוהו״ המדגישה את גודל הבית ואת תחושת המרחב. הקמין מוסיף לתחושה החמימה בחלל ושני ההדומים (״סוהו״) מכניסים צבע וחמימות גם הם. הזכוכית השחורה של שולחן הקפה מכניסה אלמנט דרמטי שמתפייס עם הבהירות של הספות והקו העיצובי הפשוט. מהסלון אפשר לצאת לגינה ואל בריכת השחייה.

בבית יש חזרתיות של אלמנטים היוצרת תחושת זרימה, חיבור והרמוניה בין מוקדים שונים בחלל. המעצבת הוסיפה קלילות לקירות הישרים בחלל באמצעות טפט שחור שבא ליצור נקודת מוקד מעניינת ומעט דרמטיות בין הצבעים הרגועים. הטפט מופיע שוב במסדרון ונוצר סוג של הד. צבע הטפט משתקף גם בספה העגולה. גוף התאורה מעל שולחן האוכל שולב גם במטבח שנמצא בצד השני. המעצבת גם הקפידה על מוטיבים חוזרים בחריצי האור שבקורות הגבס מעל שולחן האוכל ובמטבח.

המטבח מאופיין בשטחי האחסון הרבים שלו ובקו נקי ולבן (״מטבחי רגבה״). החזרתיות מופיעה שוב במנורות התלויות מעל משטח העבודה. את השגרה שוברת התאורה האדומה המבצבצת מבעד לחריץ בקיר הגבס. המטבח שנמצא בצד של החדרים, מוביל לחדר ההורים הנמצא בסוף המסדרון.

חדר ההורים פונה מצידו האחד אל הפטיו הפנימי ומצדו השני אל הגינה. מול המיטה ישנו קיר שמצידו האחד ממוקמת הטלוויזיה ובצד השני הוא חוצץ עם חדר ארונות שמוביל אל חדר הרחצה. ״לא צריך לפחד מטפטים, אם נמאס אז מחליפים״, אומרת המעצבת על הטפט בצבעים שחור ולבן הנמצא מעל המיטה שבחדר השינה.

תמונה: Fotolia

ציידי אוצרות, היסטוריונים והרפתקנים חיפשו במשך מאות שנים את אלדורדו, עיר הזהב האבודה. המחשבה על עיר מלאה בזהב, עושר ואוצרות הציתה את דמיונם של אנשים בכל העולם בתקווה למצוא את פלאי העולם העתיק ואת האוצר הכביר ביותר בעולם.

מקור הידיעות על אלדורדו הוא בסיפורי אגדה של בני שבט המואיסקה שהתיישבו בשני גלי הגירה גדולים בקולומביה. האגדות שלהם התפרסמו במאה ה-19 בספר ״אל קרנרו״ (El Carnero), של ההיסטוריון הקולומביאני חואן רודריגז פרילה ((Freyle, המספר את תולדות כיבוש דרום אמריקה על ידי הספרדים.

לפי אגדות אלה, בני המואיסקה נהגו לערוך טקסים מיוחדים בכל פעם שמלך חדש עלה על כס המלכות. באחד הטקסים היו מובילים את המלך לאגם גואטביטה, מפשיטים אותו מבגדיו, ומכסים את גופו באבקת זהב. אחר כך הוא היה עולה יחד עם משרתיו על רפסודה עמוסה בגושי זהב ואבנים יקרות, ושט ללב האגם. שם, במרכז האגם, המלך היה שוטף את גופו מאבקת הזהב, ומשרתיו היו זורקים את גושי הזהב והאבנים היקרות למים, כמנחה לאל של בני המואיסקה.

אוצרות זהב ואבנים יקרות שנזרקו לאגם | תמונה: Wikipedia

עבור בני המואיסקה השם אלדורדו לא התייחס לעיר מסוימת, אלא היה הכינוי למלך שעמד במרכז הטקס הזה. כינוי נוסף שנתנו למלך היה ״האחד המוזהב״. אבל לאורך השנים אלדורדו הפך לשם נרדף לעיר הזהב האבודה, ולמקום שבו אפשר להתעשר במהירות.

בשנת 1545, שני מחפשי אוצרות, קונקווידטאדורס לאזארו פונטה והרנן פרז דה קווסאדה, ניסו לרוקן את אגם גואטביטה ממימיו. בהתחלה הם באמת מצאו זהב לחופי האגם שבקולומביה, עובדה שהגבירה את תקוותם שאכן בתחתית האגם קבורים אוצרות בשפע. הם עבדו במשך שלושה חודשים עם פועלים שיצרו שרשרת של דליי מים שרוקנו מהאגם. אבל הם לא הצליחו לרוקן מספיק מים כדי להגיע לעומק האגם, וחזרו הביתה בידיים ריקות.

מחפשי אוצרות נוספים הגיעו לאגם גואטביטה כאשר ההערכה הייתה שבתחתית האגם קבורים אוצרות זהב בשווי של עד 300 מיליון דולר, אבל שוב כולם חזרו הביתה בידיים ריקות. כל החיפושים נעצרו בבת אחת כאשר ממשלת קולומביה הכריזה ב-1965 על האגם כאזור מוגן.

אבל בכך לא הסתיימו החלומות על אלדורדו. עם הזמן, ככל שהאגדות עליה עברו תהפוכות וגלגולים, כך גם השתנו השמועות על המיקום של אלדורדו והחיפושים אחריה התרחבו לכל אמריקה הלטינית.

בשנת 1595, כאשר פשטו שמועות שאלדורדו נמצאת באגם פארים (Parime) במדינת גיאנה (Guyana) בדרום אמריקה, הפליג סיר וולטר ראלי (Raleigh), מאנגליה בכוונה לחפש את העיר האבודה ולהקים התיישבות אנגלית בחצי הכדור הדרומי. פיסות הזהב שמצא במהלך החיפושים עודדו אותו להמשיך במאמציו ביתר נחישות. הוא חזר הביתה כשהוא ממשיך לשאת את החלום של אלדורדו.

מפה עתיקה שבמרכזה אגם פארים שלפי השמועות אלדורדו שכנה לחופיו

תמונה: Martin St-Amant

אחרי יותר מעשרים שנה חזר ראלי שוב, הפעם יחד עם בנו, כדי להמשיך בחיפושים. הפעם החיפושים הסתיימו בטרגדיה כפולה. בנו נהרג בעימות עם הספרדים וראלי שחזר לאנגליה הוצא להורג משום שהפר את צו המלך ג׳יימס להימנע מעימות עם הספרדים.

הניסיון האחרון למצוא את אלדורדו התרחש ב-2001. ארכיאולוג איטלקי בשם מריו פוליה מצא מסמך משנת 1600 שהכיל תיאורים של עיר שעשויה להיות אלדורדו. היא שוכנת בפרו, באזור שבו נמצאו כלי עבודה ועדויות למבנים. אבל אלדורדו נשארה תעלומה נסתרת.

האם יש עיר כזו מלאה בזהב ובאוצרות, או שזו פשוט רק אגדה?