אני לא בונה סטייל, אני בונה סיפור

יונתן מונג'ק
צילום: יאירה יסמין

"פעם", אומר לי יונתן מונג'ק, "לקוחה דתייה מבני ברק אמרה לי: 'סיפרו לי שאתה משוגע, שאתה יורד לחיים הפרטיים של הלקוחות שלך'. עניתי: 'נכון'. היא ביקשה דוגמה ועניתי: אם אתן לך דוגמה אביך אותך. היא התעקשה, אז שאלתי אותה: איך אתם מתנהגים בנידה?"
"השתררה דממה. היא הסתכלה על בעלה ואחר כך עלי ושאלה מה זה קשור לארכיטקטורה? אמרתי לה: פשוט מאוד, חשוב לדעת בתכנון הבית אם אתם ישנים במיטה אחת או בשתי מיטות או שאת עוברת לחדר אחר, ונתתי לה דוגמה שנייה קיצונית. שאלתי אותה: האם את משתמשת בטמפונים או בפדים? והיא שואלת 'למה?' עניתי לה: כי טמפקס זו קופסה של ארבע על חמש שנכנסת למגירה ואילו טמפונים צריכים ארונית קטנה, ופדים זו שקית גדולה שצריכה מקום באמבטיה. אז כן, אני קיצוני".
אני יושבת עם יונתן מונג'ק במשרד שלו המחובר לביתו ברמת השרון, אותו הוא חולק עם עובדת נוספת ועם אירית אשתו שהוא מעריץ ("היא ארכיטקטית אפילו יותר טובה ממני. ביום שאני אמות היא תהיה מיליונרית כי אז כל האדריכלים ייקחו אותה שתעשה להם את הפְּנִים שלהם").
המשרד של מונג'ק עשוי בצורת מלבן וחלונות הזכוכית של חדר הישיבות שלו משקיפים אל גינה מקסימה. על קירות המשרד איורים וציורים של מונג'ק שברובם מככבים אשתו ובני משפחה אחרים. בשלב מסוים של הראיון מונג'ק מראה לי "פנינה": עשרות מחברות עבות כריכה של רישומים, איורים ושרטוטים שהוא משרבט באינטנסיביות במהלך פגישותיו. כך מתחילים כל הפרויקטים שלו, במחברות האלה. לתוכן הוא מכניס גם את כל מה שמתרחש בחייו, שירים שכתב, הגיגים, איור של לוויה של אבא של חבר קרוב, משהו שראה ברחוב וסתם צד את עינו והוא מיהר לרשום אותו.
אתה תמיד יורד ככה לפרטים הקטנים?
אני שואלת אותו, די המומה מהסיפור שסיפר לי בתחילת הראיון.
"כן", הוא עונה בפשטות ומסביר כי כדי להגיע לשלמות הוא צריך לרדת לפרטים הקטנים ולהכיר את הקליינטים עד הסוף. "הטלה שלי בהורוסקופ הוא סערות, אימפולסיביות, תשוקות מטורפות להתחדשות ושינויים. ואז הסרטן שבאופק שלי מכרבל הכול פנימה ומפנה מקום להקשבה לצורך הטוטאלי, להפנים את האנשים שסביבי. אירית היא זו שמיישרת הכול, פותחת לי את האופק, מכניסה לי את השקט ומרחיבה לי את ה'ספייס' לצרכים הפילוסופיים שלי, לנגיעות הרומנטיות הן כלפי הקליינטים והן כלפי העבודה והיצירה שלי.
"כך נוצר מצב שבו אני ואירית יושבים עם קליינטים ופתאום נכנסים לדיון אובססיבי בפרטים, שנמשך 20 דקות, האם האישה תשים את השמפואים עם הבקבוקים שהיא קונה בסופר, או שהיא תעביר אותם לבקבוקים קטנים יותר עם שפריצר".

לא מאמין בסטייל

מונג'ק הוא איש של אסוציאציות. הוא מדבר ללא הרף, קופץ מנושא לנושא ויורד לעומקם של דברים. כשאני מספרת לו שהגיליון הבא שלנו עוסק בבחירות הוא מסתכל עלי לפתע מבעד למשקפיו העבים ואומר: "בואי נדבר על בחירות".
"כשאנשים עושים בחירות לגבי הבית שלהם, הרבה פעמים הם בוחרים עם השכל ועם המחשבות ועם המערכות המשפחתיות, ואז יש אינטריגות ואינטרסים. אבל זה לא באמת מה שהם חשים בבטן במכה הראשונה, או בשנייה. אנשים לרוב לא נותנים דרור לאינטואיציות שלהם. אני חושב שהתרבות שלנו סרסה את האינטואיציות של בני האדם.
"אני מאמין שהבחירות הראשוניות שלי הן הבחירות הנכונות ולאחר מכן זה הולך ומשתפר. כאשר אני מוצא שהקליינטים נלחמים בלנסות לשנות את הסקיצות או התוכניות הראשונות, אני מבין שטעינו בהבנת הסיפור ואני זורק הכול ומתחיל סקיצות חדשות, עד שאנחנו, אני והקליינטים כצוות, נמצא את הסיפור הכי הכי נכון. זה דורש סבלנות היסטרית וטונות של השקעה נפשית וזמן. יש כאלו שיאמרו שאני וכחן ועקשן ואלו שהם קליינטים שלי יאמרו שהם יודעים עד כמה אני אוהב אותם ועד כמה הבתים שלי יוצאים כל כך אישיים".
מונג'ק מעריך כי לעתים קרובות, לאחר שהלקוחות מבצעים את בחירתם הראשונה, הם מחליטים לשבור קירות ולהזיז דברים. "הסיבה לכך היא שפעמים רבות אנשים לא מבינים את סיפור חייהם. איך הם יושבים לראות טלוויזיה, איך הם יושבים לארח, כמה אנשים באים לשבת ואיזה השפעות יש למושג המשפחתי".
"אני רואה בתים של אדריכלים שמשקיעים מאוד בלוק. אני יכול לזהות מהר מאוד בתים שנבנו לפי גדלים ולפי צורה וכשמנסים לחפש איפה עומדת הטלוויזיה רואים שאנשים יושבים עם הגב לנוף. אפשר לזהות מהר אם בית הוא טוב או לא. אני רואה לפעמים תוכניות של בתים ודירות ופנטהאוזים שהרהיטים ממוקמים שם רק מפני שהמחשב הצליח להכניס את זה נורא נוח בצורה זו או אחרת. למשל, ממקמים את הסלון לפי הגודל שהמחשב מאפשר, שהוא בדרך כלל קטן יותר מהמציאות, והרהיטים ממוקמים כמו שהשרטטת חשבה לשים, אבל הנוף בצד ימין והטלוויזיה בצד שמאל, וכך אתה יושב עם הגב לנוף לראות טלוויזיה. אחר כך אתה רוצה להיכנס לחדר ילדים ולא יכול להכניס את מיטת הילד לפינה, כי האדריכל הקודם החליט שהחלון יעמוד במרכז מסוים כדי שהוא יהיה יפה מבחוץ".
מה הסטייל שלך?
"היו לי ויכוחים רבים לגבי משמעות המושג 'סטייל'. אני לא מאמין בו. לאורך שנים רבות קטלגו אותי כאדריכל שבונה בנייה כפרית טוסקאנית, פרובנס ושאר הבולשיט, והדבר הזה לחלוטין לא נכון. אני בונה הכול. אני יכול לעשות בית מודרני, סופר מודרני משאריות, מחומרים, משחזור, כי אני לא בונה סטייל, אני בונה סיפור ולכן הבתים שלי הם בסופו של דבר אישיים מאוד".

קהל הלקוחות של מונג'ק משתרע על פני ספקטרום רחב מהיבט כלכלי וחברתי, החל באנשים עשירים מאוד וכלה בזוגות צעירים. "העיקר מבחינתי", הוא אומר, "זו הבחירה של אנשים שהעבודה איתם תהיה חוויה. יש לי המון קליינטים בצפון הארץ, במרכז ובדרום, עשירים וזוגות צעירים, ולכן יש לי בתים במגוון סגנונות – בתים ישנים, בתים מחומרים ישנים, בתים קלאסיים, ובתים מודרניים וכמובן יש המון פיוז׳ן – שילוב של סגנונות של ישן וחדש".
אני מבינה שאתם עושים פרויקטים גם לאנשים עם יכולת כלכלית נמוכה יותר?
"בתור אדריכל צמרת שעובד עם עשירים, אני מרשה לעצמי לבחור גם פרויקטים קטנים שקשורים בבני אדם ולאו דווקא בכסף וביוקרה. לאחרונה בנינו כמה בתים קטנים, ויתרה מזאת, לפני כשבועיים נפגשנו עם זוג קליינטים שלי במשרד של אדריכל גדול שבונה בניינים בגבעתיים. היזמים והאדריכל שאלו אותי מה פתאום הסכמתי לעשות דירה כזו קטנה לזוג הצעיר הזה. הם היו המומים ולא הבינו, אז הסברתי שפשוט התאהבתי בסיפור המרתק של המשפחה הזאת".

"לא אהבתי את עצמי"

במהלך השיחה שלנו מונג'ק חוזר שוב ושוב על העובדה כי הסיפור המשפחתי של הלקוחות שלו חשוב לו מאוד כדי ליצור עבורם את הבית המתאים, ואני תוהה אם זה קשור גם לסיפור ילדותו הקשה.
מונג'ק נולד בירושלים. חייו לא היו קלים כילד. הוריו התגרשו בילדותו והוא נסע עם אמו להתגורר באירופה. אחר כך עבר תהפוכות רבות. האם התחתנה שוב והם חזרו לארץ כשהיה בן שבע.
"כשחייתי עם אמי והבעל השני שלה", הוא מספר, "סבלתי מהתעללות פיזית קשה מאוד בצורה בלתי רגילה מצדו והסתרה והכחשה לאורך כל השנים. הסיבה שאני מגלה את זה היא שאני חושב שאנשים לא יכולים לקטר על העבר שלהם כל הזמן".
בגיל 14 שוב חל מהפך בחייו והאם התגרשה והתחתנה שוב, ועברה לגור בצרפת.
מונג'ק החליט הפעם לחתוך ואמר שהוא מעדיף להישאר בארץ. "אני מברך על זה", הוא מגלה, "כי זו הפריחה של חיי. לפני כן לא אהבתי את עצמי וריחמתי על עצמי וכשעברתי לגור לבד התאהבתי במה שאני, בחוש ההומור שלי. פתאום התחלתי להבין שאני חכם ומוכשר. בהתחלה גרתי לבד בכל מיני מקומות ועבדתי אחרי הלימודים, כמו בהעברת מזרוני גומי-אוויר בכיכר דוידקה בירושלים, או שהייתי עוזר לבחור של הקיוסק".
בשלב מסוים עבר לגור במושב שורש אצל חברים של האם, ואומץ על ידי משפחה של ידידה שהכיר בצופים. "ביום שהכרתי את המשפחה הזו", מספר מונג'ק, "השלתי את העבר שלי לגמרי והתחלתי להיות יוני מונג'ק שרציתי להיות באמת. הלכתי ללמוד בבצלאל".
בגיל 23 הוא החל לימודי עיצוב סביבתי בבצלאל. "הם כאילו הקימו ועיצבו עבורי את המחלקה", הוא אומר בטבעיות, "אני מרגיש כך כי אני התוצר הכי מובהק של המחלקה הזו, תוצאה מובהקת של המורים והכוונות ותפיסת העולם".
הילדות הקשה לא הפריעה לך?
"באחד הקורסים שלמדנו בבצלאל ניסינו לחפש האם יש קשר בין פוליטיקה לארכיטקטורה ואז יצאה כל הכיתה שלנו לתנועת האוהלים ששבתה, כדי לראיין את השובתים. ישב שם איזה בחור צעיר עם שלושה ילדים ואמר לי במין לגלוג וזעם: 'אתם האשכנזים בלה בלה…' שאלתי אותו בן כמה הוא, והוא ענה שהוא בן 22.
הסתכלתי עליו ואמרתי לו: אתה יודע, גם אני פחות או יותר בגילך, וגם אני בא ממצוקה, אז למה עכשיו אני עומד כאן ומראיין אותך ואתה יושב כאן ומקטר? מאיפה לי היה את הכוח לעבור את המצוקה ואת הסבל וללכת ללמוד ולחפש את עצמי, ומדוע אתה נסחפת לקטע הזה ואומר שאין לך מזל?
באיזשהו שלב צריך לזרוק את הקיטבג הזה. זה דומה למישהו שעובר טירונות ובסוף משרת בקריה, אז אין סיבה שייקח איתו את הקיטבג והכובע פלדה, הוא לא צריך את זה יותר. זאת הסיבה שבגל החיים הקשה שעברתי הבנתי שאי אפשר לעצור את החיים, צריך לגרוף אותם, צריך לקחת את החסרונות ולהפוך ליתרונות. אני מספר לאנשים שכל מכה שחטפתי בחיים הרימה אותי למעלה ולא הורידה אותי למטה".