צילום: אלכס גורביץ׳

המסדרון הארוך בביתו של האנימטור יוני גודמן, מוביל אל חדרי ילדים צבעוניים ובסופם דלת הזזה. מאחוריה מתגלה סטודיו קטן עם עמדת מחשב, שבו יוצר גודמן את יצירותיו. כשגודמן אינו עסוק בהפקות ענק מאתגרות של סרטים כמו "כנס העתידנים", "ואלס עם באשיר" או סרט עתידי על אנה פרנק עם הבמאי ארי פולמן והאמן דוד פולנסקי, הוא מאייר את השער של מגזין "אפוק טיימס".

הקשר עם גודמן נוצר לאחר ניסיונות רבים למצוא את הקו ואת התמונה שיאפיינו בדרך הנאמנה ביותר את תוכן המגזין. ידענו שמצד אחד אנחנו כותבים על תהליכים רציניים המתרחשים בעולם ובחברה, ומצד שני אנחנו רוצים להביא נקודת מבט שונה, ייחודית, מעוררת מחשבה וגם אופטימית, וצילום או גרפיקה פשוטה לא התאימו.

"איור מעביר את המסר טוב יותר מתמונה כי הוא הרבה יותר מתומצת", מסביר גודמן, "יש הרבה מאוד רבדים שאתה יכול להתייחס אליהם וגם למקד אותם במסר. אפשר לצייר דברים קשים, דמיוניים או פנטזיונרים, אבל כשהקורא מסתכל עליהם הוא מקבל אותם טוב. גם באנימציה שאני עושה, שהיא ריאליסטית יותר מאנימציות אחרות, ואני מתעסק פעמים רבות בעניינים רציניים – הרבה יותר קל לאנשים לקבל את המסר דרך איור ולהישאב פנימה לעולם הזה".

'ילדי המפלצות'

אתה זוכר שער שמדגים את זה? 


"לדוגמה, האיור שרואים בו כף רגל של מישהו השוכב בחדר מתים, כשעל הבוהן שלו תלוי שלט של 'תכף אשוב' (ראו בעמוד הבא). דבר כזה לא היה עובר טוב בצילום. אבל באיור, זאת בדיוק הסיטואציה שמאפשרת לך להכניס בדיחה על נושא כמו מוות.

"שער נוסף היה 'ילדי המפלצות' . זאת סיטואציה לא נעימה – רואים ילד שיושב בצל אביו הדיקטטור. מדובר בסצנה טעונה מאוד שלא מזוהה בצורה חיובית, אבל בעזרת האיור אפשר לייצג את העולם הנפשי הזה ואת היחס בין הילד לאבא בדרך רכה.

"יש כמה דברים שהם בילד אין בדי-אן-אי של המגזין, שבתור מאייר אני חייב להתייחס אליהם. אחד מהם זה לא לשים דברים מאיימים, אלימים או קודרים, כי זה לא מה שהמגזין מחפש. אם יש משהו קצת יותר אגרסיבי, הוא צריך להיות באיזשהו מקום מוצדק. זה צריך להיות קשור לכתבה או לנושא ואז הרבה פעמים נוצר בינינו פינג פונג – זה קודר מדי, זה פחות, או שעוברים סקיצה או שמשנים.

'תום עידן העומק'

"לדוגמה, היה שער שעסק בטרור בה. רואים בו אנשים יושבים בבית קפה אופייני בפריז, ולפתע מתגלגל ברחוב צמיג בוער. התייעצתי עם חבר שלי, המאייר יזהר כהן שגר בפריז. ביקשתי ממנו רעיון לשם של בית הקפה והוא הציע les sans souci ('אלו שלא מודאגים'). זה התאים בול, גם כשם של בית קפה בפריז וגם כי זה הדגיש את הניגוד בין הטרור לבין הרוגע של בתי הקפה".

מבחינתך זה תהליך יצירתי כמו כל דבר אחר שאתה עושה? 


"מה שאני אוהב בעבודה הזאת זה את המתודה ששונה מאוד מאנימציה. זה משתמש בחלק אחר של המוח, זה קצת כמו מנוחה. בדרך כלל תהליך העבודה מתחיל כשאני מקבל כותרת או כמה אופציות לכותרת לשער. פעמים רבות במערכת חשבו כבר על רעיונות לאיור השער, אז אני יושב עם הטקסט וחושב על לפחות שלוש אפשרויות לאיורים.

האיחוד האירופי שמתפרק

"ויש כמה דברים שאני מקפיד עליהם בעבודה על השער. ראשית, שהוא יעביר את המסר מהר. אדם שבא לקנות את המגזין מסתכל עליו וצריך להחליט אם הוא קונה או לא, האם זה מעניין או לא, המגזין צריך לבלוט מהמגזינים האחרים ולעורר עניין. לכן המסר גם צריך להיות ברור וגם מתומצת. בכמה מהשערים הלכנו על אלמנט ברור מאוד, מדויק מאוד, שאתה יכול להסתכל עליו ולהבין אותו, כמו האיחוד האירופי שמתפרק . בשער רואים את הסמל של האיחוד שבור, ולצדו מטאטא ויעה – רק עדיין לא ברור אם יחליטו לזרוק את האיחוד לפח או להדביק שוב את החלקים".

מה היה השער הראשון שעבדת עליו? 


"'תום עידן העומק' , עם הכדור הפורח של ויקיפדיה. אני זוכר שהיו לזה כמה סקיצות, בהן הייתה אחת הסקיצות המורכבת ביותר שעשיתי. זה תהליך. לפעמים הוא ממש מהיר ולפעמים איטי יותר. כשיש הרבה סקיצות ומשקיעים מחשבה רבה, הדיון עוזר בסופו של דבר לאיור. פעמים רבות אתה מרגיש שיש לך כמה רעיונות מגניבים, אבל אז אומרים לך – משהו אחר. ואתה נזרק לכיוון אחר לגמרי, וזה תמיד טוב".

גלגולו של שער

האם הומור יכול להפיל משטרים? הייתה שאלה היפותטית ששאלנו את עצמנו. לאחר מחקר לא קצר, גילינו שדווקא יש לה תשובות ודוגמאות מעניינות. האתגר בשער היה לשלב בין הומור לכוחניות של משטרים טוטליטריים, מבלי לעשות משהו פשטני ונמוך. בסוף בחרנו להתרכז במהפכן קלאסי, שמבחינה ויזואלית מתקשר לציורים מפורסמים מההיסטוריה של האמנות, ולהוסיף טוויסט

האידאולוג – היה גיליון שרצינו לייצג בו שתי כתבות שונות תחת כותרת ואיור אחד: כתבת ראיון עם הפילוסוף שמשפיע על ולדימיר פוטין והמהלכים שלו, וכתבה על ההשפעה של המרקסיזם על תרבות המערב ובמיוחד על היופי באמנות. בחרנו בסוף בדמות סמלית – "האידאולוג" – שמעצב את תפיסת עולמנו ואת המושגים שלנו מבלי שנדע על כך בהכרח

פרדוקס האושר – הייתה כותרת השער שעסק בבעייתיות המרדף אחרי האושר, לצד כתבות נוספות שהראו תופעות ספציפיות הקשורות בנושא – כמו למשל העובדה שעוד ועוד צעירים מעדיפים להישאר בבית ולשחק במשחקי מחשב במקום לחפש עבודה. ההתלבטות הייתה אם כדאי להתמקד בהיבט אחד או לנסות להעביר את הפרדוקס של הרדיפה בדרך משעשעת. בחרנו באופציה השנייה